Home / טורים אישיים / "רעים וטובים יש במשחקים ובסרטים – במציאות זה קצת יותר מורכב"; יזם וטייקון התקשורת, גילי כהן, בטור ראשון ומיוחד ל"רחובות היום"

"רעים וטובים יש במשחקים ובסרטים – במציאות זה קצת יותר מורכב"; יזם וטייקון התקשורת, גילי כהן, בטור ראשון ומיוחד ל"רחובות היום"


250





נתבקשתי לכתוב טור ב"רחובות היום" על דברים שעוברים עלי או על דעותיי.
בחרתי בנושא הקרוב לליבי במיוחד: "ילדים של החיים"

אני סוחט את הלחי על הכת של ה-M 16 המקוצר וממקם את העין בתוך העינית של הטלסקופ. הגומי של הטלסקופ לוחץ לי על העין וגורם לעין שלי לדמוע ולראייתי להיטשטש. אני מעפעף מספר פעמים עד שהעין מתנקה ולאט לאט התמונה בטלסקופ מתחילה להתבהר. שני צעירים אורבים לרכבים ישראלים על ציר "גורלנד" ומאיימים על ביטחונם ותפקידי לנטרל את האיום. אני אומד את המרחק מהצעירים ומכייל את הטלסקופ בהתאם למרחק. אני מתמקד בפניהם של שני הצעירים המסתתרים מאחורי חומת אבן ורואה שני ילדים בני שתיים עשרה לבושים בחולצות טי שירטס מלוכלכות – אחת שחורה חלקה והשני בחולצה לבנה ומלוכלכת עם הדפס דהוי של "ברוס לי". אני מתמקד בפניו של אחד הילדים שעל חולצתו מתנוססת דמותו של ברוס לי. עיניו השחורות מתרוצצות מצד לצד בחוסר שקט ואני מתעמק בהם מבעד לעינית ומוצא בהם תום ושובבות. התנועות שלו חתוליות וגמישות. הם מחליפים ביניהם כמה מילים ואני תוהה אם הם בכלל מבינים מה הם עושים ומה בכלל קורה פה;

מי אנחנו? מי הם? על מה הסכסוך? למה אנחנו כאן בכלל? למה אתמול פרצנו לבתים בכפר שלהם? לפתע, הברוס לי קופץ מהחומה וזורק אבן שמחטיאה במטרים ספורים רכב סוברו לבן שעובר בכביש. אני דורך את הנשק ומוודא שיש כדור "סופט -פוינט" בקנה. אני סוקר את ברוס לי, את הטרנינג האפור עם כתמי השמן, את הנעליים הקרועות, את השיער הגלי והפרוע המכסה אחת את מצחו ונושק לעיניו השחורות. הוא מוציא אבן מכיסו וסוקר אותה, מהכיס השני הוא מוציא גומיה ומניח את האבן בתוכה. הוא מתחיל לסובב באוויר את הרוגטקה והלב שלי מתחיל לדפוק, האצבע מתחילה לסחוט את ההדק ואני נעצר בנקודה המדויקת שבה אני חש את ההתנגדות של קפיץ הפטיש של הרובה. ברוס לי מציץ בחצי עין מעבר לחומה ומאיץ את הסיבוב של הרוגטקה, רכב ישראלי מסוג יונדאי מתקרב בנסיעה מהירה ,הנשימות שלי מתגברות ואני דרוך. הצלב של הטלסקופ מכוון במדויק לברכו של ברוס לי. לחיצה קטנה על ההדק וברוס לי נכה לכל חייו.

הרכב מתקרב והבחור השני מרים אבן מהרצפה ונעמד מבעד לחומה ומותח את ידו, אני מחזיר את הטלסקופ לברוס לי, בעוד שנייה הוא עומד לשחרר את האבן. אני סוחט את ההדק ורגע לפני שהוא משחרר את האבן אני משחרר את כל האוויר מראותיי ומשחרר את הכדור. ברוס לי נופל לאחור והילד השני בורח מהמקום. המום ומבוהל ברוס לי מתרומם על רגליו מנסה להבין מה קרה. הוא מביט על קיר החומה לידו ורואה את החור הגדול שעשה הקליע בקיר האבן. הוא מבין שהכדור הזה היה צריך להיות בברך שלו. רגע לפני שהוא בורח מהמקום הוא מביט לכיוון הגג שאני ממוקם עליו (אולי זה רק לתחושתי) אבל רגע לפני שהוא מתחיל לרוץ הוא מביט לי לתוך העינית של הטלסקופ בעיניו השחורות במבט של תודה. הוא קופץ מעל החומה בקלילות וחומק בין הסמטאות.
15541275_1630976860529445_362494237459228251_n
אני מתנשף, מוציא את העין מהעינית, מנגב את העין "בכפייה" שעל ראשי, מקפל את הציוד תוך שאני מוודא שלא השארתי כלום מאחור מסמן למספר 2 שלי ושנינו חוברים לרכב שמחכה לנו למטה ועוזבים את המקום. למחרת התמקמתי על גג אחר באזור וחיכיתי לראות אם ברוס לי יגיע. הוא לא הגיע באותו יום וגם לא ביום שלמחרת. לאחר מספר ימים המפקד שלי החליט שהאיום הוסר והועברתי למשימה אחרת. לאחר מספר שבועות פרצנו לבית של מבוקש. אני הייתי בכוח שסגר את הבית ותוך כדי שאני ממוקד בסגירת הגזרה שבאחריותי אני מבחין בחבל כביסה בבית הסמוך ועליו תלויה החולצה של ברוס לי. אני מנסה להתעלם ולהתמקד במשימה אבל מבין שזה הבית של הילד שזרק אבנים. בחוץ אופניים חלודות זרוקות וכדורגל מפונצ'ר עומד מבויש בין השיחים. האור באחד החדרים כבה ואני שואל את עצמי האם זה הוא שהלך לישון והאם אבא שלו מספר לו סיפור לפני השינה. או שאבא שלו בכלל מבוקש והוא לא היה בבית כבר חודשים ועל זה הכעס של הילד, על החיילים שמרחיקים ממנו את אבא שלו. הוא הרי לא מבין שאין לנו שום דבר נגדם ואנחנו בסך הכל רוצים שיהיה לנו שקט במדינה הזו. הוא בכלל לא יודע שאבא שלו רוצח שהוציא פגיעות שמהם נהרגו ילדים חפים מפשע.

למחרת, אנחנו שוב מטפלים בזורקי אבנים. הפעם מדובר בילדים אחרים והפעם מבעד לטלסקופ מרצדות עיניים אחרות, עיניים מלאות שנאה וזעם. אני שואל את עצמי מהיכן שואב ילד כל כך צעיר כל כך הרבה שנאה ואז אני נזכר בחומר שהחרמנו באחת הכיתות בבית הספר ב"דיר אל בלאח" ומבין כי את הרעל מזרימים להם ישר לווריד כבר בגנים ובבתי הספר. באותו יום הבנתי מה הכוח של חינוך והבטחתי לעצמי שאני לא אגדל את הילדים שלי על שנאה. אני אלמד אותם להגן על המדינה שלהם ועל המולדת שלהם; "הקם להורגך השכם להורגו" – אבל אגרום להם להשכיל להבין שלא להכליל ולא לשנוא רק בגלל שמישהו נולד לעם אחר וגדל בסביבה אחרת ומה שנראה בדרך אחת אצלנו יכול להראות בצורה שונה אצל מישהו אחר.
סוריה
בשבועות האחרונים הקמתי את הקבוצה stop the holocaust of Syrian children וכשהתחלתי לעסוק בהעלאת השיח והמודעות לטבח שמתנהל בילדים הסורים בחאלב, הייתי שקוע שעות רבות בשיחות ובהתכתבויות. הילד שלי בן השבע האזין לאחת השיחות ואז שאל אותי אם הוא יכול להזמין את הילדים האלה אלינו הביתה. הסברתי לו בחיוך שלצערי זה לא אפשרי וגם הסברתי לו שיכול להיות שההורים שלהם ירצו להרוג אותנו אחרי שתיגמר שם המלחמה. אז הוא אמר לי שאם נביא אותם אלינו וניתן להם לשחק במשחקים שלנו הם בטוח לא ירצו להרוג אותנו כי אנחנו נהיה חברים. חייכתי, אמרתי לו שהוא צודק, נתתי לו נשיקה והתיישבתי לשחק איתו ב"אקס בוקס". שאלתי למה הוא כל כך אוהב את המשחק הזה והוא הסביר לי שכך הוא מחסל את הרעים. שאלתי אותו "מי אלה הרעים?" והוא הסביר לי איך להבדיל בין הרעים לטובים;

"אתה רואה את אלה עם הבגדים האדומים? אותם אתה צריך להרוג", ואז הוסיף "אבא, זה כמו אלה שהורגים את הילדים הסורים, גם הם רעים נכון?". השבתי לו: "הם לא סתם רעים, הם רעים מאוד והם כבר לא בני אדם הם סתם חיות ואיזה מזל שיש לנו את ארץ ישראל ואת החיילים ששומרים עלינו". הוא עזב לרגע את המשחק והביט בו בעיניו התמימות והשחורות ואמר: "אבא, גם אתה היית חייל טוב ונלחמת ברעים נכון?" חיבקתי אותו ועניתי "כן, גם אני הייתי חייל וגם מפקד אבל לגבי הרעים והטובים אני חושש שהחיים קצת יותר מורכבים. רעים וטובים יש רק במשחקים ובסרטים, במציאות זה קצת יותר מורכב".

לא נראה לי שהוא הקשיב למה שאמרתי כי הוא היה עסוק בלפוצץ איזה גורד שחקים ועוד כמה בניינים, אך לאחר כמה דקות, לאחר שסיים קרב מתיש ורווי קולות שונים ומשונים ובעיטות קרטה באוויר הוא פלט לכיווני בלי להביט בי: "אה.. אבא, זה כמו בספר של פינוקיו שהוא ילד טוב אבל שמשון ויובב גורמים לו לעשות דברים רעים". "כן, בערך", אני אומר לו בחיוך ומחבק אותו תוך שהוא מתעצבן עלי שאני מפריע לו לשחק.
"אוף, נפסלתי בגללך" הוא אומר ומביט בי במבט כועס.
"אני מצטער אבל אני אוהב אותך כל כך", אני משיב, מושך אותו אלי ומדגדג אותו.
הוא צוחק ומבקש שאפסיק ואז מביט בי ברצינות תהומית ואומר: "אבא, כשאני אהיה חייל אני אהרוג את כל מי שרוצה להרוג ילדים".
אני מביט בו כשבתוך תוכי מתפלל שהוא לא יצטרך לעמוד אף פעם בסיטואציות כאלה ואומר לו: "לא תמיד להרוג זה הפתרון. הורגים רק כשאין ברירה וכשאנחנו בסכנה ואז אסור לחשוב. אבל בהרבה מקרים יש פתרונות יותר חכמים".
"איזה פתרונות?", הוא שאל בתמיהה.
"כשתגדל, תבין", אני עונה לו ובתוך תוכי יודע שיש הרבה "גדולים" כאלה שעד עכשיו לא מבינים…

*הכותב, גילי כהן, סרן במיל', אשר שירת בצוות מסתערב איש תקשורת, יו"ר G-CONVERSATION, תושב רחובות.



250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

דין תורה: מורה אחד לכיתה בה עד עשרים וחמישה תלמידים « אפרים זלמנוביץ'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.