ראשי / בית / החיים החדשים של עדי דויטש: מתכונן לג'ירו, ממשיך בהרצאות "הכח שבך" וחולם להיות סבא

החיים החדשים של עדי דויטש: מתכונן לג'ירו, ממשיך בהרצאות "הכח שבך" וחולם להיות סבא

250

250

 

חמישה חודשים לאחר שעזב את הכסא המבוקש ברשת הגדולה בעיר, לעדי דויטש, אקס מנכ"ל חוויות נוח עם החיים החדשים שיצר עבורו סביב אימונים ועבודה אינטנסיבית לקראת תחרות הג'ירו האיטלקית והיוקרתית ביותר שידעה המדינה – ותגיע לראשונה לישראל על ידי קבוצת סייקלינג אקדמי, אליה הוא משתייך. בראיון פתוח מדבר דויטש על הקריירה החדשה שגורמת לו לסיפוק וכמובן על שבע השנים בחוויות, המשבר עם ועד הפעולה, האנשים שניסו לשים לו רגליים ("רחובות היא עיר פוליטית, עם הרבה מאוד אינטרסים"), על כישלונות, חלומות ויעדים.

בסוף השבוע סימן עדי דויטש וי נוסף בסל המטרות שלו לאחר שסיים בהצלחה את תחרות ישראמן 2018. "התחרות כדרכה תמיד מאתגרת, מוציאה מאיתנו את הטוב, לא מוותרת לך, תמיד אבל תמיד יהיו תנאים מסקרנים של רוחות צד, פנים, גב שלא יתנו לך מנוח. הטמפרטורות תמיד יהיו מפתיעות, נעים למטה, קר מאוד בהרים שם למעלה, אבל בסוף החיוך מתפשט, נמרח על הפנים ואתה חש סיפוק על מה שעשית – ואם יש לעיתים באסה על התוצאה – ותמיד יש, אז נאתגר את עצמנו בשנה הבאה", הוא אומר. כזה הוא עדי דויטש, אקס חוויות: לא מוותר, לא מתפשר, מחפש תמיד להיות הווינר.

באוקטובר האחרון, רק חודש לאחר שסיים את תפקידו החשוב במערכת העירונית, רשם את אחד מרגעי השיא של חייו כאשר השתתף במרתון שיקאגו, לצד 45,000 רצים. את החלום הזה סייע לו להגשים ארגון ידידי צה"ל בארה"ב והעומד בראש הסניף בשיקגו תמיר אופנהיים. דויטש מנגד תורם לארגון לא מעט בכל שהוא מגולל את סיפורו ומסייע ללוחמי צה"ל ופצועיה גם בגיוס משאבים וחיזוק הקשרים בין קהילת יהודי ארה"ב לישראל. אך לא שם מסתיימת העשייה שלו. לדויטש אתר אינטרנט משלו, סדרת מוצרים הנושאת את שם המותג שהוא מייצר LIVE LIFE WITHOUT LIMITATION והוא מבוקש בהרצאות "הכח שבך", בהן הוא מגולל פעם אחר פעם את סיפורו האישי שהתרחש לפני 39 שנה – כך הוא פותח את הרצאותיו ומגולל את המסע שיהפוך אותו לגיבור שהוא כיום: "בגיל 20 עליתי על מוקש במהלך שירותי הצבאי בסיירת גולני. כאשר השיקום הפיזי הסתיים התחיל השיקום האמיתי – האם אני נלחם על החיים שרציתי לעצמי או שוקע לתוך המציאות החדשה שנכפתה עליי? 30 שנה לאחר מכן קיבלתי בחזרה את היכולת לרוץ. לא הרבה אחרי, כבר עמדתי על קו הזינוק של תחרות איש הברזל הראשונה שלי".

אפריל 1979

דויטש, צעיר בן 20, השתתף עם חבריו לצוות בחילוץ בני ערובה בנהריה באירוע שהסעיר את הארץ כולה במהלכה חולית מחבלים חדרה לעיר ולכדה בני ערובה. במהלך האירוע נרצחו 4 תושבי העיר, שלושה מבני משפחת הרן ושוטר נוסף. הוא היה חלק מהצוות שלכד את סמיר קונטר ששוחרר בעסקת החזרת גופותיהם של גולדווסר ורגב. כחצי שנה לאחר אותו אירוע בעת פעולה בתוך עומק לבנון עלה על מוקש ורגלו הימנית נקטעה, מתחת לברך. "אבל לאחר תהליך שיקום חזרתי למסלול החיים. בחרתי לחיות כמו כולם. לא לוותר על חלומותיי. השלמתי לימודים אקדמיים (BA ,MA) התחתנתי והשתלבתי במעגל העבודה הקהילתית".

במקביל לבניית התא המשפחתי והעבודה החליט לשוב לאהבתו הראשונה – הספורט, תחילה תחת ספורט הנכים בארץ. שנים רבות שחה והתחרה בארץ ובחו"ל, לאחר מכן נכלל בנבחרת ישראל נכים בכדורעף והשתתף באולימפיאדת סידני 2000. לאחר המשחקים האולימפיים התאהב בענף רכיבת האופניים, שם הצטרף לקבוצת ספורטאים שאינם בעלי מוגבלויות וטבע את המשפט "עם המגבלה בתוך הקהילה", התאמן והתחרה בין קבוצת ספורטאים ללא מגבלה. "והחיבור הזה", הוא אומר "נתן לי כוחות ומוטיבציה גבוהה. עם השנים הפכתי להיות מתחרה לגיטימי בתחרויות האופנים בארץ ובחו"ל בהם השגתי לא מעט הצלחות ופודיומים. למדתי להבין שהמגבלה היא לא בהכרח מכשלה, הרצון 'להיות כמו כולם' היה גורם מניע חשוב, להוכיח שגם אני יכול לרכב לא פחות טוב".

בשנת 2007 לאחר שלא הצליח להשיג קריטריון לאולימפיאדת בייג'ין 2008 חשב כי סיים את הפרק הבינלאומי בחייו הספורטיביים אולם המשיך להתחרות בארץ וכדרכם של סיפורים מפתיעים קיבל בדצמבר 2011 שיחת טלפון מ-FIDF שפיתחה את תכנית STRIDS והציעה לו להצטרף למיזם בו יותאמו לו תותבות ספורט מיוחדות ובכך יתאפשר לו לעסוק בספורט תחרותי. "ומאז הכל השתנה" הוא אומר. בינואר 2012 טס דויטש לניו יורק עם תותבות הספורט החדשות "ולאחר 34 שנים חזרתי לרוץ", הוא מספר בהתרגשות, "לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. התחלתי להתאמן לקראת תחרויות הטריאתלון, פארטריאתלון ומאוד מהר הצבתי לעצמי יעד להיות איש הברזל קטוע הרגל הישראלי הראשון. בינואר 2013 השתתפתי לראשונה בתחרות הישראמן – איש הברזל הנערכת בישראל. המרחקים של התחרות הם 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבת אופניים ו-42.2 ק"מ ריצה – סיימתי את התחרות במקום טוב, עם גאווה גדולה, חיבוק ופרגון אדיר מהספורטאים וקהל הצופים. מאותה שנה הרגשתי שיש לי מחויבות כלפי ציבור הנכים להיות שגריר לשילובם בספורט, להיות מעורר השראה עבור ספורטאים בעלי מגבלה ולא רק, שרצו לשמוע את הסיפור, ללמוד על הדרך התמודדות עם משברים, כישלונות והצבת יעדים". ברזומה שלו גם השתתפות בתחרות אולטרה מרתון למרחק של 61 ק"מ בשטח ובתחרות ה"אולטרמן ואלנס הישראלי" תחרות בה שחה 10 ק"מ בכנרת, רכב 420 ק"מ מכנרת ועד פארן בערבה ומשם רץ 85 ק"מ בשטח לאילת – "היו אלו 515 ק"מ משכרים ומענגים, הישג משמעותי ועליו אני גאה".

"להרבה מאוד אנשים מתוך הרשת יש אינטרסים כי זו עיר פוליטית"

באחד בספטמבר סיים דויטש את עבודתו בחוויות. הוא הודיע על עזיבתו כמה חודשים קודם ולא ידע למה לצפות. "פתאום הייתי צריך להסתגל לחיים שאחרי. במשך עשרים שנה עבדתי מתשע בבוקר במשרד, סדר יום מובנה ומסודר ופתאום צריך להתארגן לסגנון של יום אחר. זה שינוי מאוד גדול. פתאום אתה צריך לנהל לך את סדר היום, את היעדים והמטרות וגם את היומן. מאז, בינתיים אני קובע לעצמי, זה מרענן, מאתגר ועם הרבה תקווה שהמהלך הזה יהיה מצוין".

איך אתה מסכם את הפרק בחוויות?

"חוויות עבורי הייתה מעבר למקום עבודה. זה היה בית חם, אתגר ניהולי מאוד משמעותי והייתי גאה לעמוד ולנהל את אחת המערכות המשמעותיות בתחום הניהול הקהילתי. עשינו כמה מהלכים מאוד משמעותיים, הרבה סיפוק על פריצות דרך ומהלכים שמשפיעים והשפיעו על קבוצות מסוימות כמו פיתוח אוכלוסיות בעלות הצרכים המיוחדים, היכולת שלנו להתרחב ולקבל משימות עירוניות כמו את כל השלוחות הקטנות – להכיל אותן ולפתח פעילות קהילתית מאוד אינטימית בין התושבים ובין הרשת בשכונות בו הם גרים, האתגר הגדול של המעונות והצהרונים. הייתה לי זכות לעמוד ולנהל את הרשת ואני חושב שקידמנו אותה בשנים האלה בצורה מאוד משמעותית. אין ספק שבשנה האחרונה עם חקיקת חוק הצהרונים באיזשהו מקום זה השפיע על המערכת, זה סוג אתגר שיצטרכו הבאים בתור להתמודד עם ההורדה של המחירים אבל בואי נגיד שאני זוכר שכשבאתי בדיוק הקימו את החברה העירונית והייתה מתיחות אם צריך את הרשת או לא צריך ואחרי שאתה מסיים והרשת ממשיכה להיות בתודעה ובתהליך צמיחה, במקביל לחברה העירונית, זו תחושת הסיפוק הכי גדולה.

איך היו מערכות היחסים של בתוך הרשת?

"אני חושב שהשכלתי להיות במערכות יחסי עבודה טובים עם מרבית האנשים, מצד אחד לדעת לכבד את העובדים והמנהלים ומצד שני לדעת לדרוש כשצריך. הייתה לי זכות וחוויה טובה לעבוד עם ראש העיר רחמים מלול שנהניתי מהקשר המיוחד שנוצר איתו. מעולם לא היו לי פגישות יומן קבועות איתו אבל כשהייתי צריך להיפגש איתו תמיד הייתה חמימות ודלת פתוחה, התחושה הייתה תמיד שיש מישהו שסומך עליך, מקשיב לך ויש לו את התובנות וחכמת החיים שלו כדי להכווין אותך. האמת היא שזה היה כך גם עם יניב מרקוביץ', יו"ר הרשת. עברתי שלושה יושבי ראש – אמיר ירון, רועי שרעבי ויניב מרקוביץ' ואיתו היו לי את מרבית השנים. זה לא שאין חיכוכים או לא היו ויכוחים אבל בסך הכל כשאני מסתכל בפרספקטיבה לאחור הייתה מערכת יחסים הגונה וישרה וגם אם לא היו בינינו לעתים הסכמות, ניהלנו את מערכת היחסים בצורה עניינית וטובה".

ועדיין לא כולם אהבו לראות אותך מצליח. היו גם כאלה שכתבו מכתבים כנגדך, התבטאו בצורות כאלה ואחרות כנגד פועלך – בהם אחד ממנהלי המתנ"סים.

"לי יש את הפריבילגיה לא להסתכל על הדברים הפחות טובים. החוויה שלי בחוויות היא חוויה טובה, חוויה ניהולית שאני גאה בה. מטבע הדברים, במערכת עם כל כך הרבה עובדים, לא עם כולם אתה מסונכרן עד הסוף וזה דבר בלתי נמנע. צריך לדעת להכיל את אי ההסכמות או את אותם הגידופים. באיזשהו שלב הפסקתי להתעסק בזוטות האלה והחוכמה הייתה להסתכל על האנייה הגדולה גם אם בתוך האנייה יש כמה דברים שפוגעים בשלמותה. אני לא מכיר מערכת ציבורית שכולם מסכימים עם הכל ואין מאבקים אישיים ואין כיפופי ידיים, זו טיבה של מערכת. באיזשהו שלב קיבלתי החלטה להכיל את המשבר ולא להתעסק בדברים השליליים, לא לראות אם העובד הזה תוקע לי מקלות או כל היום מחפש אותי. גם המנהיגות הדירקטוריונית, הפוליטית של הרשת, ידעה להסתכל באותן עיניים. בלי לנקוב בשמות להרבה מאוד אנשים מתוך הרשת יש אינטרסים כי זו עיר פוליטית – יש בה ועד עובדים שמוקם מאנשים שרוצים לתפוס עמדות כוח והשפעה ברשת לעתיד לבוא ולכן החוכמה היא להסתכל על התמונה הגדולה ולא להתחיל כל היום לחפש את אותם דברים בתנאי שזה לא פוגע בהתקדמות של המערכת. אני יכול לקבל את ההנחה שאם הכל היה דבש ולא היו שום רעשים כנראה שהספינה הייתה נוסעת הרבה יותר רגוע ואולי גם יותר מהר אבל במערכות מהסוג שלנו זה חלק מהמס שצריך לשלם".

נגעת בוועד העובדים שמוקם לאחרונה. הם ניסו להשבית את המערכת בן רגע – ולא כ"כ הלך להם.

"אני לא אסתיר את דעתי. מרבית המנכ"לים לא משתגעים על ועד עובדים או ועד פעולה כי פתאום יש לך מנהל שותף לכוח האדם וברור שזה מקשה על המערכת. אני חושב שכל הזמן צריך לשפר את תנאי ההעסקה של העובדים כדי שירגישו שזה מקום עבודה ויחד עם זה צריך להעריך – וזה יצר את התרעומת הגדולה. אני לא מזלזל בזה שוועד עובדים טוען שהוא ישפר את תנאי העובדים, אבל אני רוצה לחדד שבשבע השנים האלה, בעיקר בגלל דירקטוריון נאור, רווחת העובד מאוד השתפרה ברשת שעיקר הכנסתה מושתתת על הכנסות עצמיות. חוויות לא משופעת ממשרדי ממשלה, הרשת מתנהלת על פי עיקרון של הכנסות עצמיות שזה בערך 73 אחוז, קצת רשות מקומית ועוד קצת פעילויות שאנחנו עושים למקומות אבל כשאתה מבקש תוספות שהרשת לא יכולה לעמוד בהן כי אתה יודע מה ההכנסה ואתה יודע שזה יפרק אותה מנכסיה, אי אפשר לשלם את זה ואי אפשר לחתום על הסכם כזה. אני לא מכיר הרבה מתנ"סים שיוצאים לנופש עובדים, שמרבית עובדות הצהרונים מועסקות כבר כמה שנים טובות בעבודה גלובלית ולא שעתית, העובדים מקבלים חופשה מסודרת, מתנות בפסח ובראש השנה, עזרה בלימודים ואלה החלטות שהדירקטוריון קיבל כדי לשפר את תנאי ההעסקה של העובדים – וגם חלק מהאנשים שמלינים על המערכת נהנו מ-25 אחוז תמיכה בשכר הלימוד. אני אומר שבקונטקסט הזה לרשת חוויות יש איזושהי מגבלה מימונית. כשהעירייה לצורך העניין, עושה הסכם קיבוצי או חותמת – מישהו משפה אותה על זה. ההסתדרות סוגרת עם משרד האוצר שמשפה את הרשות המקומית ומי ישפה אותנו? מאיפה נביא את הכסף? נעמיס את זה על התושבים? למה התושבים צריכים לשלם את המיסים? צריך לעשות מאמץ באפשרויות העומדות, מבלי חלילה לפגוע ביציבות הכלכלית של חוויות, לבדוק איך אפשר לשפר עוד את מערכת ההעסקה ואני חושב שיש נכונות משני הצדדים אבל הסכם כזה צריך להיות במצב שקול ומדוד כדי לא לשפוך את התינוק עם המים – כי בסוף אם תהיה תוספת ועוד תוספת ועוד תוספת לא יהיה מימון והמערכת תתפרק – ואת זה אף אחד לא רוצה".

השבוע שוב פורסמה מודעת 'דרוש/ה מנכ"ל לחוויות'. איך זה שעדיין לא מצאו לך תחליף ראוי?

"אין לי תשובה. הודעתי על בקשתי לסיים את עבודתי לחברה למתנ"סים באמצע אפריל, הארכתי את תקופת עבודתי – ואני חושב שהיה מספיק זמן. אני יודע שיש לחצים מימין ומשמאל, מקווה שימצאו את הנכון ורק יכול רק להצטער שעוד לא קיבעו את המשרה הזו".

"הג'ירו – אירוע הספורט הגדול ביותר שישראל חוותה"

כיום דויטש עוסק בשני עניינים מרכזיים: מחד ההרצאות שהוא מעביר "הכח שבך" ומאידך העבודה עם סייקלינג אקדמי ישראל, קבוצת רוכבים מקצוענית שהבעלים שלה הם המיליונר סילבן אדאמס ואיש העסקים הישראלי רוני בראון והג'נרל מנג'ר הוא רן מרגליות, שחלם, הקים ויזם את הקבוצה שממוקמת בג'ירונה שבספרד. בקבוצה זו 24 רוכבים ותקציבה השנתי עומד על ששה מיליון יורו. במסגרת תפקידו דויטש אחראי על פיתוח והעמקת התשתיות בארץ בכל הנוגע לפעילות החברתית של ילדים ונוער – בין היתר הקמת מועדוני רכיבה לילדים בפריפריה וקרן השתלמות לספורטאים צעירים ומאמנים.

יש בכלל מקום לרכיבת אופניים בארץ?

"בוודאי. בשטח יש מאות אלפים בישראל. אנחנו מאמינים שאופניים הוא כלי חינוכי והרצון שלנו להעמיק את התשתיות פה בישראל, כאשר החזון הגדול זה שאופניים יהיה כלי חינוכי, חלק מתרבות רכיבה ויהפוך לספורט לגיטימי. הגעת הג'ירו לארץ תיצור תהודה מטורפת. מדובר באירוע ספורט ענק שנאמד בכמה עשרות מיליוני שקלים לשלושה ימים".

אפשר לומר שזה הישג מאוד גדול להביא את הג'ירו לארץ.

"בוודאי, יש פה הרבה תנופה ועשיה לקראת הגעת הג'ירו, בכל זאת מדובר בטור האיטלקי, השני בחשיבותו בעולם. הג'ירו מתנהל כבר 101 שנה וזו פעם ראשונה שיוצא מחוץ לאירופה ויגיע לישראל בתחילת מאי. זהו אירוע הספורט הגדול ביותר שישראל חוותה, אירוע שיש בו 800 מיליון צופים בטלוויזיה בשידור חי, פשוט סוגרים את כל המדינה".

את הרומן עם האופניים התחיל לאחר שחבר הביא לו אופניים ואמר לו 'קח,תנסה'  – "ובעצם מאז ועד היום אני רוכב", הוא אומר. "אפשר להגיד שמאז שנפצעתי – באמצעות האופניים הצטרפתי לקבוצת ספורטאים רגילה וגיליתי לראשונה שמגבלה היא לא תמיד מכשלה, לפעמים היא נותנת מוטיבציה להצליח, להוכיח שאני לא פחות טוב".

אתה מרגיש שונה?

"במידה מסוימת כן. זה לא עניין של שונה או לא שונה, אין עוד קטועים שעושים ספורט אינטנסיבי כמוני בארץ, ברור שאני תופעה מוזרה בשדה של הספורטאים".

אתה מרגיש נכה?

"לא, ממש לא. אני לא מרגיש נכה אבל את לא יכולה להתעלם מכך שיש לי מגבלה. כשאני עומד על קו הזינוק זה פקטור שהוא משפיע. האם כתוצאה מזה שאני מתחרה מקרבון זה מאט או מאיץ אותי, האם זה סוג של חיסרון או לא? ברור שכן. אני משוכנע שהייתי רץ יותר טוב עם רגל טבעית מאשר עם רגל עם פרוטזה".

מצד שני יכול להיות שאם לא הייתה לך רגל עם פרוטזה, אולי בכלל לא היית בענף הזה.

"שאלה טובה, אלמלא הפציעה אני לא יודע לענות לך מה היה קורה אבל אני יכול להגיד לך שכל חיי הייתי ספורטאי. לא בטוח שהייתי מתנהל באותה עצימות ובאותו אטרף אלמלא הפציעה. אין ספק שהרצון שלי להראות ולהוכיח שהמגבלה לא עוצרת אותי היא משמעותית. באופי שלי אני כל הזמן צריך משהו להיאבק עליו, להילחם עליו, את האתגר הבא".

מהו האתגר הבא שלך?

"קודם כל להירשם לתחרות איש הברזל בקיץ, פעם נוספת. זו תהיה הפעם השביעית שלי בתחרות איש הברזל. למרות שאולי אין לי סיכוי לנצח, אני תמיד הולך במחשבה שאני הולך לנצח. תראי, אופניים הוא ספורט אכזרי אבל מי שלא הפסיד ולא נכשל – לא יידע לנצח. אני זוכר תמיד את המשפט של סמואל בקט שאמר 'אתה יכול להיכשל. תיכשל פעם אחת, תיכשל בפעם הבאה טוב יותר ותיכשל בפעם הבאה רחוק יותר'. אין בושה בלהיכשל, בלחוות אכזבות שמעצבות את האישיות ומחזקות אותה".

"אני מנסה לחשוב איפה הזקן שלי חסר"

בוא נחזור לילדות. מה אתה זוכר משם, רגע אחד?

"יש לי חוויות בעיקר מהכדוריד, שיחקתי עד הצבא. בוודאי שאני זוכר גם את החוויות בבית הספר, בית אבא".

נגעת באבא שלך, שנפטר בינואר אשתקד. איפה הוא חסר לך?

(שתיקה)

קשה לך לדבר עליו?

"מאוד. אני מנסה לחשוב איפה הזקן שלי חסר, אולי בשקט שלו, בהערות התבוניות שלו. הייתה לו חכמת חיים. אני חושב שהדבר הכי משמעותי זה דרך החיים שהוא עשה מהרגע שהם עלו לארץ, מהשואה והקימו משפחה. כשאתה חושב על הדבר הזה – מאיפה הם באו ומה הם ציוו להעמיד זה מאוד, מרשים בוודאי ביחס לסיפורים שלי. מעפר באו והקימו משפחה. אם הוא היה כאן אני מניח שהייתי חולק איתו את החוויות האחרונות שלי בתחרות, את ההתמודדות בחוץ כעצמאי, מספר לו בגאווה על הבנות שלי".

אני מניחה שכילד שמעת המון סיפורים על השואה. אפשר בכלל לדמיין את הסיפורים האלה?

"את לוקחת אותי למקומות קשים… עד היום, אמא שלי מתעתדת הרבה, כותבת כל הזמן ואני חושב שגם לאחותי ולי, כמו לכל הילדים של הדור השני, יש את המחויבות להמשיך את הזיכרון הזה, לשמר אותו. ככל שזה מתרחק והדור שהיה שם הולך ונעלם זה נהיה יותר קשה".

מה החלום שלך?

"להיות סבא, מאוד רוצה כבר".

לסיום, קשה לי להתאפק. מתי תוריד כבר את השפם?

"אני לא יכול, השפם הפך למותג שלי וקשה לי להיפרד ממנו. אני חושב שזה יצעיר אותי בכמה שנים, אולי אני צריך לעצב אותו טיפה, אבל ממש קשה לי להיפרד ממנו".

 

250

250

תגובות

תגובות

אודות מערכת האתר

תבדוק בנוסף

יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין ומרכז המבקרים של כנסת ישראל, יבקרו בבתי ספר ברחובות

תלמידי רחובות מתחברים לכנסת: ביוזמת חבר המועצה אביב איטח, המכהן גם כנשיא התאחדות הסטודנטים בישראל …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.