Home / בית / פסח, מצה ומרור | הטור של ליזה ללוצשווילי

פסח, מצה ומרור | הטור של ליזה ללוצשווילי

250

את הימים ההם של חג הפסח, כבר בלתי אפשרי לשחזר, כמעט שלושים שנה לאחור. היום כל אחד נמצא במקום אחר, בשלב אחר. היו אלה ימים של כבוד למסורת, של משפחה גדולה ומאוד מאוחדת. היינו שם כולנו – הוריי, אחיי ואני, הקטנה מבין הנכדים וכמובן האחים של אימי – אהוביי, בני משפחת מנשרוב ומשפחותיהם – כולנו התכנסנו בביתה של סבתא, בבת עיני. סבא כבר לא היה בינינו. היה זה בית של 60 מטרים אולי, עם חלל ענק של אהבה, חום, מיליון סירים ורהיטים שהזזנו לטובת שולחן ארוך ערוך כמיטב המסורת. המפה הלבנה הייתה תופסת את מקומה, הצלחות המהודרות של פסח היו מונחות עבור כל סועד וליד סכין ומזלג וכוס קריסטל כיאה למשפחתנו. הכל היה חייב להיות נוצץ, בעדה הגיאורגית (גרוזינית דאז), האירוח הוא המסורת, הכל חייב להיות בגדול וכמה שיותר נוצץ ומבריק הרי זה משובח. כיסוי המצות בגוון האדום העניק מימד צבעוני לשולחן החג היפהפה שלנו, פחות סלטים, יותר תבשילים ובעיקר מלא ביצים לשבור הונחו על השולחן. סבתא תתרו ידעה שאנחנו אוהבים לשחק ב'מי שובר למי' והייתה דואגת שלא ייחסר. אגב, תמיד הייתי מפסידה ראשונה ובת דודתי מירי הייתה מנצחת. החרוסת הייתה מוכנה בחציה, מחכה לדוד שאלו שיפתח בברכות ובערבוב – ואחריו, אמא תמרה כמובן – ואז כל אחד בתורו, מערבב, מוסיף יין, שותה עוד כוסית (כי חייב!) ומברך.

בימים ההם קיימנו את ליל הסדר כהלכתו, בלי לחץ, עם הרבה הומור (של אבא שלי, שהוא בערך הכי מצחיק במדינה) ועם הרבה סבלנות: אות אחר אות, הלכה אחר הלכה ושרנו מלא. טוב, אני הייתי זו שדוחפת לסלסולים ב'מה נשתנה הלילה הזה' וכולם – משה ופיני ואילן ומירי ואסתי ויעקב וחנה וריטה – וההורים שלנו כמובן – היו זורמים בכייף ובהנאה גדולה. הם היו רואים את החינוך שלהם – בהתנהגותנו, מביטים מהצד באחדות בין בני הדודים – ומחייכים. פעם, כשהם היו צעירים, אפילו להם היה כוח לשמוע את הזיופים שלנו – להערכתי, הם גם נהנו מהם. בעצם, קראנו את ההגדה פעמיים. אבא שלי שיחיה, היה ה'טמאדה', ראש השולחן ונהג לתת לנו, הילדים לקרוא את ההגדה, כל אחת ואחד בתורו – ובין כל כמה קטעים הוא עצר וקרא את ההגדה מחדש, הסביר ופירש, הפעם בגיאורגית כדי שבאבו שלנו (סבתא) לה הייתה הגדה בשפת האם, תבין – ולנו הייתה סבלנות – כי סבתא תתרו הייתה האהובה שלנו, עבור כל הנכדים היא הייתה כאמא נוספת. היא הייתה מדקלמת בהנאה פסח, מצה ומרור שלוש פעמיים והייתה מתענגת על הרגע. כל כך אהבנו אותה והגעגוע אליה ולרגעים הזכורים לטוב ההם רק הולכים ומתגברים.

*

והיא כל כך אהבה את החג הזה, יכלה לשמוע את סיפור יציאת מצרים פעם אחר פעם, להתפעם ולהתפעל כאילו שמעה זאת לראשונה. מידי חג הצדיקה שלי הייתה ממתינה לסרט על משה רבנו ושות' והייתה רואה אותו פעם אחר פעם, שלוש שעות – ואף אחד לא הפריע לה. כולנו ידענו איך הסיפור המיוחד שבו בני ישראל יצאו ממצרים ריתק אותה. אני זוכרת כיצד בזמן שאמא הכינה מטעמי מצה מיוחדים, היא הייתה מושיבה אותי ואת אחיי והיינו צופים בלהט בסיפור. לימים גדלנו והיא המשיכה לצפות בסרט – לבדה – ועדיין גילתה התלהבות והתרגשות בכל פעם מחדש. אותה באמת ניתן היה לכנות בת ישראל, היא אהבה אהבת אמת את בורא עולם וידעה תמיד להפיץ את גדולת מעשיו. לפני שבע שנים היא עזבה אותנו – ומאז ליל הסדר כבר לא אותו הדבר. לא משנה כמה אנו עושים השתדלות, זה כבר לא אותו הדבר.

בכלל, הדור ההוא היה דור מיוחד. מדובר באנשים שחוו כל כך הרבה והעריכו כל רגע, כל סיפור, כל אות בהגדה, אנשים שהעריכו אנשים. והנה אנו (רובנו בכל אופן), בימינו, מגיעים אל ליל הסדר, מקצרים, שוברים ביצה לפני הזמן, חותכים מצה, מרשים לעצמנו את מה שבעבר, כילדים, לא היינו מעזים לעשות. הזמנים השתנו, התבגרנו, המשפחות גדלו, כל אחד עם העץ והשורשים שלו, כל אחד והילדים שלו, כל אחד והפסח שלו. הדור ההוא היה הסוג הכי טוב של אנשים, הם אלו שהגיעו לחיים שלנו וגרמו לנו לראות קצת שמש במקום שהתרגלנו לראות עננים. אלה האמינו בנו כל כך עד שגם אנחנו התחלנו להאמין בעצמנו, אנשים שאהבו אותנו פשוט בגלל מה שאנחנו – והם אינם. שוב, את הימים ההם של חג הפסח, כבר בלתי אפשרי לשחזר. היום כל אחד נמצא במקום אחר, בשלב אחר.

 

בברכת חג שמח, כשר ומאחד,

עם ימים של נחת ומשפחתיות!

שלכם, ליזה.

 

250

250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

"רק בורא עולם יודע מאיפה הוא שואב את הכוחות להמשיך, לסבול" | הטור של ליזה ללוצשווילי

לא מזמן הכרתי גבר עם חיוך כובש, בעשור הרביעי לחייו, קטן מימדים, צנום, מתוק אמיתי, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.