Home / טורים אישיים / בעקבות הזמן המתקצר – הטור של יוסי רזי / הגיל השלישי

בעקבות הזמן המתקצר – הטור של יוסי רזי / הגיל השלישי


250


באחד מערבי סוף מאי האחרון התכנסתי עם עצמי במרפסת הגג שבדירתי להשלים עם העובדה שמלאו לי 73 שנים באופן רשמי. כן, מה ששמעת, שמעתי את עצמי אומר לכל העיר מהמרפסת. 73! שבעים ושלוש! לא 37!

לא עברו ימים רבים, רופא המשפחה שלח אותי לרופא מומחה לבדוק את עיני לבדיקה סטנדרטית של גיל 73. ומה רואות עיני על הפינה הימנית למעלה של טופס ההפניה: הגיל – 73.2. למה הכללית הזאת צריכה להזכיר לי שחור על גבי לבן שעברו עוד 0.2 שנים מחיי? בשביל מה זה טוב ומועיל ללקוח שלה? בעיה קטנה גוררת אחריה את אחותה הגדולה – חשבתי לעצמי בקול שבעצם רק לפני ששה חודשים חגגנו את ראש השנה, כך אני מרגיש, והנה בעוד חודש וחצי בדיוק יגיע לבקרנו ראש השנה החדש. איך זה שחצי שנה במוחי הפכה לכמעט שנה במציאות עצמה?

כאשר סיפרתי זאת לגדי, חברי (בן 73.3 שנים, מבוגר ממני) בעל הנטייה לראות שחורות, הוא נזכר: "בחגיגת הסילבסטר האחרונה הצצתי, לא נעים-לא נורא, ביקיר ובאורנה מרקדים את הסלואו שלהם כאשר ידו הימנית של יקיר שמוטה לצד גוו בתנועה נונשלנטית, מסרבת בעקשנות לאחוז בכתפה של אורנה כמקובל. בדיוק באותה פוזה, גם אז הצצתי, הוא רקד את הסלואו הזה במסיבה של החבר'ה בחגיגות העשור האחרון 2010 . שמונה שנים קצרצרות עברו מאז. הם ממשיכים באותו סלואו אבל הזמן רץ בטוויסט ענק", רטן גדי, כאילו לעצמו. היה לנו די והותר זמן לדסקס בדברים אלה שהם ברומו של הזמן. מה יש לו לזמן הזה שדווקא עכשיו החליט לרוץ, המשכתי בשיחה, מה בוער לו? בתיכון הוא זחל עד שהגיעה הבגרות; בטכניון הוא התעכב – בסוף השנה השלישית כבר חיכינו לשנה הרביעית, מספיק היה עם הלימודים האינסופיים האלה – צריך לצאת לחיים האמיתיים שמחכים לנו בחוץ. בעבודה הוא התמזמז עד שהגיעה הדרגה הנוספת או שהבוס פרש סופסוף והגיע הקידום המיוחל . ישנם כאלה שהוא זחל להם מאוד בדרכם לפנסיה.

אז – הוא זחל, ועכשיו? – מה בוער לו? חכה קצת. "רק עוד רגע זמנצ’יק, רק עוד רגע קט – 'תה תמיד מגיע כשכבר כמעט – לא הספקנו לשחק מעט אפילו – אבל תחנונינו לא הועילו". כך, בערך, נשמע אז השיר החביב של דר-גורי-ארגוב-הגשש. גם פרנק סינטרה ביקש מאהובתו שתעניק לו עוד חמש דקות. כאשר הזדקן, מן הסתם, ביקש ממנה זמן רב יותר שלפתע התמסמס לו מתחת לעורו. ועכשיו – כבר בערבים של ימי חמישי מבחינים בסימניה של השבת, ומבלי להודיע מתפרץ לו יום ראשון. והחודשים? מה מקפיץ אותם? הם לא יכולים כך סתם להסתלבט להם?. שלא לדבר על השנים שהשתגעו לגמרי. הנכדים המה-זה חמודים, אף הם נושאים באשמה, גורמים לנו להזדקן בזריזות. הראשון חגג לא מזמן את הבר מצווה ובחודש הבא הוא מתגייס. לשלישית, עדיה שמה, סייענו לפני שלוש שנים בתרגילים בחשבון, בהיותה בכיתה ב’; לפני שנתיים חקרה אותנו על השורשים המשפחתיים במסגרת המטלות של כיתה ה'; ועכשיו, כאשר היא נכנסת לחטיבה, היא עסוקה בסימוס עם כל חברותיה, אין לה זמן, "סבוש אתה לא תאמין כמה עבודה יש לי", אבל היא מספיק טובת לב ללמדנו אפליקציה חדשה. "סבא, זה בדיוק כמו האפליקציה ההיא שלימדתי אותך לפני שנה; רק צריך להוסיף כאן ולהכניס שם ולהחליק פה, ולשלוף את הקובץ מהצד השני ולדחוף כאן enter, מה הבעיה?! אתה מזדקן מהר, סבא. פעם היית אשף בדברים האלה". "נו , יש לך אפליקציה נגד הזדקנות?" אני (כמעט) שואל אותה.

אתה יודע מה ההבדל הקטנטן שבינינו לבין טירונים בצבא, שואל אותי גדי הליצן. לא התאמצתי אפילו לשנייה לנסות ולפתור את בעיית חמיצר הזאת. בשביל מה לשבור את הראש, להטריח הנוירונים שבו. מוטב שינוחו, יאגרו כוחות לימים רעים יותר, שיגיעו. "זה פשוט", הוא חייך, "הטירונים אוכלים כל יום מרורים והפז"מ שלהם דופק לאט, לצערם; ולעומתם – אנחנו, הסבים שלהם, מלקקים כל יום דבש (יושבים בבתי קפה, מתמחים בקפה ומאפה, ישנים אחר הצהריים, נחים לקראת ערב, ועוד ועוד) אבל הפז”מ שלנו – מה זה טס?! הבנת את זה, ברוך?" הוא משלים עם מבט עגום.

 

את הבעיה הבנו, מה עלולות להיות הסיבות לה?

הוא, גדי, חזר למצב רוח הגותי-פילוסופי: "הזמן – הוא כמו רכבת ארוכה המורכבת מקרונות, קרונות הזמן, שחולפת על פניך בתחנה. כל קרון-זמן כזה מגיע מתחנת העתיד עובר על פניך ברגע והנה הוא כבר בדרכו לתחנת העבר. נכון שהקרונות שמגיעים מהירים יותר מאלה שממשיכים?". "אז מה?", הקשיתי. "לפי חוק דופלר", הוא התאמץ, "הגורם לכך הוא הזמן הסובייקטיבי שמתקצר". בדקנו בגוגל ומסתבר שהדופלר הזה התכוון למשהו מוחשי ביותר, גלי הקול, לא למשהו ערטילאי כמו הזמן. ואז נזכר גדי במשהו, מאד לא פילוסופי, ששמע אי פעם בחברת לצים וגו' ועשוי לסייע לשיחתנו המכוננת: "החיים – הם כמו נייר טואלט – ככל שהוא מתגולל לעבר סופו כך סיבוביו נעשים מהירים יותר." זה נשמע כבר יותר טוב, אבל רחוק משלמות לוגית.

החלטנו להתייחס לסוגיה בצורה כלכלית. כמו שני בעלי עסקים רציניים, בנינו תוכנית עיסקית לפיה הזמן הוא מצרך, מצרך, כמו כל מצרך אחר, נאמר עגבניות. לפי תיאוריה זאת הזמן הוא מצרך שהולך ואוזל כלומר – ההיצע, שלו כמו העגבניות בשוק, הולך וקטן; ולכן הביקוש לו, כמו עגבניות בשוק, הולך וגדל ואז…. אז מה? ההשוואה לא הסתדרה בדיוק. אולי מישהו מהקוראים מוכן להמשיך אותה? גם הסיבות אינן ברורות אפוא לגמרי. כדאי לכן להתעלם מהן ולהתרכז בשאלה השלישית והיא החשובה: היות והעתיד הוא לפנינו ולא העבר, והעתיד הזה הולך ומתקצר – מה עושים איתו האנשים ששואפים להשתמש בו, לעשות איתו משהו,לנצלו, קרי – לבחור בשוק את העגבניות הטובות ביותר עבורם. הדגש הוא על עבורם, כי לכל אחד ישנו העבור שלו. ישנם כאלה שמצפים (זה בכלל לא תלוי בהם) לקחת חלק בחתונות נכדיהם, בלידות ניניהם ולהיות בטוחים שאכן הם מקיימים במו מחשבותיהם את מצוות פרו ורבו. גם אותי מסקרן כיצד ייהפכו נכדי לאנשים בוגרים, אילו תכונות ייקחו הם משלל מולידיהם ואילו תכונות יפתחו בעצמם? איך יקבעו את גורלם וכיצד גורלם ישפיע על עתידם. אדם גדול, אברהם לינקולן, אמר: "איני יודע מי היה סבי. אני מעוניין הרבה יותר לדעת מי יהיה נכדי".

ישנם כאלה שהביקוש לעגבניות הזמן מדרבן אותם למלא את דרכוניהם ככל האפשר, להפוך לאזרחי העולם, ועד שלא יסרקו ויסקרו כל פיסת קרח בערבות גרינלנד או חלקיק חול בדיונות של נמיביה – לא ישקטו. דרכוניהם חייבים להיות גדושים לקראת התייצבותם בפני בוראם בעוד ים של שנים. לעומתם – גדי, חברי הנ"ל, מפתח מזה שנים צמחים מצמחים שונים בכדי לרקוח תרופות, משוכנע שכל חולי שהוא יודבר בוודאות ע"י אחד מהשתילים שבערוגתו;. משה מגדל לו חורשה קטנה וחביבה במבואותיה של קרית גת , בכל הזדמנות נוסע לטפל בה, שואף לראות עוד כיצד הנינים של שתילי היום הופכים מחר, בתוך עשור,לעצי ענק; איתן להוט מזה שנים ארוכות לפתח חינוך של מבוגרים, כמו בעבר המפואר, והלהט הזה שלו, להט של צעירים, לא שכך למרות 83 שנות חייו. חנניה, פריק של מדיטציה, ככל שמתבגר בטוח יותר ויותר שאותה מלאכת קודש של התייחדות עם עצמך היא-היא-היא המזור לכל החולאים. ואילו שלמה שואף במעמקי ליבו להפוך עבודת הדוקטורט שלו שאותה השלים לא מזמן(!) לספר מצליח מן המניין שיזכה במוניטין הראוי לו. ואני – אני מקווה להיפגש עם כל האנשים הטובים האלה באמצע הדרך, לא רק בשמחות כמאמר הקלישאה, כי הן לא שכיחות מספיק, אלא בשגרה, שגרה טובה.

"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר" – שר יהורם גאון את נעמי שמר עם השורות המוכרות האלה. ואני מבקש להפנותכם לשורות שכתב מישהו אחר ,פחות ידוע כמשורר, אך מוכר לוותיקי האיזור כבן ראשון לציון, כבעל תפקיד בכיר בהסתדרות, מאיר גת (1940-2016). גת הוציא את "ואני הנה", ספר רגיש ומרתק של שירים המתארים את תקופת ההזדקנות. מתוך הספר בחרתי במשהו לענייננו: "הזמן המתדפק – על דלתות גופך – קורא לך לצאת – מדלת אמותיך – מזכיר ביתר שאת – שיש דברים עדיין – שלא נגעת בם – לשבט או לחסד… – אך בטרם תכבה ללילה – מוטב לשנס מותניים – ולשלוח לשון עורגת – אל אין-סוף מטעמי החיים…".



250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

"בתוך המשבר והכאב ראיתי את האור, את כל מה שיש לי היום"

ביום בהיר אחד פגשתי את החושך. השמש זרחה כמו בכל יום, אבל קרניה פספסו אותי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.