Home / בית / בחרה בחיים | ראיון בלעדי עם מיכל סולומון, שאיבדה את בעלה, חמיה וגיסתה, בטבח המזעזע בחלמיש

בחרה בחיים | ראיון בלעדי עם מיכל סולומון, שאיבדה את בעלה, חמיה וגיסתה, בטבח המזעזע בחלמיש


250





אמא, לביאה >> מיכל סולומון, שאיבדה את בעלה, חמיה וגיסתה, בטבח המזעזע בחלמיש לפני שנה וחודשיים החליטה לחזור לעיר נעוריה, רחובות עם חמשת ילדיה – אבינעם (12), רעות (10), אמיתי (6 וחצי), אריאל ואבישי (תאומים בני שנתיים וארבעה חודשים) – אותם הצליחה להציל כשנמלטה איתם לקומה העליונה באירוע הטראגי. בראיון מיוחד, אופטימי ומרגש מספרת מיכל על געגועים, דמעות, המשכיות ותקווה

***

13 שנים מאז 30.08.2005 בו עמדנו אלעד ואני תחת החופה ונשבענו לאהוב לעולמים. לצערי הרב ה-לעולמים התקצר לכמעט 12 שנים, אבל גם היום עומדת בהבטחה. לאהוב אותך. אהבתי, אוהבת ואוהב תמיד… תמיד חגגנו את הימים האלה. סיום החופש, יום הנישואין שלנו ובעוד יומיים יום הולדתך. היית אמור להיות בן 37. צעיר כל כך. אז לא באמת יכולה לחגוג, כי הפרטנר כבר לא איתי, אבל יכולה לציין ולחשוב על המשפחה שהחלה את דרכה לפני 13 שנים: אלעד, אני, וכל הילדים האהובים תוצרת פרי אותה אהבה: אבינעם, רעות, אמיתי, אריאל ואבישי היקרים שלי. גם בידיעה של הסוף, לא הייתי מוותרת על כל השנים הטובות שהיו, ועל כל אלה שעוד יהיו…

כך, במילים העוצמתיות האלה, ציינה בחשבון הפייסבוק שלה, מיכל סולומון (36) את יום הנישואים שלה ושל אלעד, בעלה, שנרצח בפיגוע בחלמיש – הוא, אחותו ואביו. "בכל התקופה הזו של סוף השנה תמיד חגגנו – את יום הנישואים, את היום הולדת שלו שחל באחד בספטמבר ואת סוף החופש הגדול ותחילת השנה. אלה היו כמה ימים מאוד אינטנסיביים של חגיגות – וזה כבר פעם שניה שאני "חוגגת" במרכאות יום נישואים לבד וחושבת על זה שהוא היה צריך להיות בן 37 והוא לא יהיה. זה היה סופשבוע מאוד אינטנסיבי, ריגשי".

חגגתם את יום ההולדת שלו?

"הפעם לא ממש. דיברנו על זה בשבת אבל הרגשתי שגם ככה הילדים עם העמסה רגשית בגלל בית הספר והמסגרות החדשות, העדפתי שלא להכביד עליהם הפעם".

למה את מתגעגעת אליו?

"אני מתגעגעת לאלעד ה-בנזוג, לאלעד האבא. היה בו שקט כזה שתמיד הרגיע אותי, שתמיד הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. אלעד תמיד דאג, היה אבא נפלא לילדים שלו אבל במקביל גם חבר מאוד טוב שלהם. הוא יכל לשחק איתם שעות לגו, פאזל, הרכבות. צחקנו כל הזמן שהוא הילד השישי בבית. אני מתגעגעת לנוכחות שלו, לנוכחות הכל כך נעימה שלו. אם היה כאן לעוד רגע הייתי אומרת לו קודם כל תודה, על כל השנים ובמיוחד על אותו ערב שזה קרה. הייתי מספרת לו שהילדים גדלים, שמחים, מצליחים לשמור על אופטימיות למרות מה שהיה, שהחיים בלעדיו הם לא אותם חיים, אבל עדיין אנחנו מרגישים שהוא נתן לנו את החיים וחובה עלינו לנצל אותם עד תום. בן אדם – הדיפולט (ברירת מחדל-ל"ל) שלו הוא לחיות, הוא יכל לקום ולברוח להעדיף את החיים שלו על פני כל דבר אחר ולא – הוא בחר להילחם במחבל כדי לנסות להכניע אותו, כדי שלא יגיע אלינו. מבחינתי, בזכותו אנחנו פה, אלעד גיבור, אין שום ספק בכך".

 

בחזרה ללילה ההוא, בחלמיש. שלושה ימים לאחר הפיגוע הארור סיפרה: "סיימנו ארוחת ערב והיינו צריכים להתארגן ל'שלום זכר', כי נולד נכד למשפחה. קיפלנו את השולחן, פתחנו מפה חדשה, ואני חושבת שלא עברה דקה כשישבתי בסלון והדלת נפתחה במהירות. נכנס מישהו עם חולצה לבנה, מכנסיים כחולות ארוכות. בשנייה הראשונה לא הבנתי מה זה – למה הוא נכנס ככה בשעטה? שנייה אחר כך, כשהוא צעק 'שו איסמכ' והרים את היד עם הסכין, נפל לי האסימון. שלושת הילדים הגדולים היו לידי. אמרתי להם – רוצו למעלה. פשוט רצנו מאחורי הגב של המחבל, שני מטר. רצנו למעלה ונכנסנו לחדר שם ישנו התאומים שלי בני השנה.

"אמרתי לילדים, אתם לא מוציאים הגה. לא אור ולא הגה. וחיכיתי. שמעתי צעקות, קריאות כאב. אני שומעת את חמתי צועקת בשמות של יוסי, אלעד וחיה, ואני בוחרת לאטום את האוזניים. אני מחכה. הילדים התחילו לבכות, אמרתי להם להיות בשקט". בשלב מסוים כשקולות האימה חדלו היא ירדה במדרגות "ובכניסה למטבח. ראיתי את בעלי, הבנתי ששם זה נגמר. הוא נשם את נשימותיו האחרונות. ראיתי את חמי מוטל על הרצפה ולא ראיתי את הפנים שלו. לא התקרבתי. וראיתי את המחבל שרוע, מנוטרל אך עדיין בתזוזה. חזרתי למעלה וישבתי עם הילדים".

 

***

לפני שלושה שבועות היא שבה לעיר נעוריה, רחובות והתמקמה בשכונת שרונה. בימים אלו היא משפצת את ביתם ומאמינה שכאן, קרוב לאביה ובני משפחתה, יהיה לה טוב יותר. למחייתה היא  עובדת בחברת כח אדם לסיעוד בבת-ים, בתחום של ביטוח בריאות לעובדים זרים וילדיה שובצו במסגרות חדשות ופתחו את שנת הלימודים כסדרה.

בכית ביום הראשון ללימודים?

"לא, דווקא לא. אני בוכה מספיק בשנה האחרונה. על הדברים הטובים אני מחייכת. תראי, תכל'ס אני זכיתי בילדים שלי, כל בנאדם שדיבר על הפיגוע ההוא אמר לי שכולם היו צריכים להיות הרוגים – ואני זכיתי בילדים שלי. נכון, איבדתי את אלעד שזה עמוד התווך שלי – אבל זכיתי בילדים שלי, בכל אחד ואחד מהם וכל דבר שקורה מתגמד כי הם פה, אני פה. המשפחה אמנם חסרה אבל נשארנו בחיים, לכן כל דבר ודבר שקורה בשנה האחרונה נראה בעיניי אחרת, בעצם כל יום זו מתנה. ה'מודה אני' בבוקר יותר משמעותי אולי ממישהו אחר כי ברור לי שהתמונה יכלה להיות שונה, פשוט אחרת. בסך הכל, לאותו מחבל הייתה כוונה שאף אחד לא ייצא מהבית הזה – ובזכות אלעד ובזכות ע' החייל שירה אנחנו פה".

ובזכותך!

"אני פחות רואה את החלק שלי בכל הסיפור הזה, אני רואה יותר את האחרים. אני רואה את הגבורה שלהם, גם של הגיסה שלי שנדקרה פעם אחת ויצאה בצעקות מהבית –  והצעקות האלה בעצם הביאו את השכנים לבדוק מה קרה, ואלעד שנלחם במחבל במשך דקות ארוכות ולא נתן לו בעצם להמשיך לקומה השניה לפגוע בנו וכמובן ע' שירה במחבל וסיים את הפיגוע הזה. כל אחד ואחד מהם יש חלק גדול בזה שאנחנו פה, בחיים, חד משמעית".

את חוזרת לרגעים ההם?

"במהלך השנה המחשבות האלה התפוגגו וחזרו לאחרונה, באיזשהו שלב לקראת ציון השנה שלו, לפני כמעט חודשיים. עלו כל מיני מחשבות על האם יכולתי לעשות משהו אחר – והגעתי למסקנה שכל מי שדברתי איתו – אנשים שהיו שם, הצבא והחברים אמרו לי שפעלתי נכון ואם נניח הייתי יוצאת מהחדר, משאירה אותם ומנסה להילחם במחבל, רוב הסיכויים שהיום הילדים שלי היו יתומים מאבא ואמא. אלה דברים שישבו לי ככה חזק בגרון ובעליה לקבר, בסוף הדברים שלי גם ביקשתי מאלעד סליחה. סליחה שבעצם לא יכולתי להציל אותו ולעזור לו".

את גיבורה! את לא מרגישה כך?

"לא. אני חושבת שבסיטואציה הזו, זה מה שכל אחד היה עושה. אני לא רואה את זה כגבורה אלא כאיזשהו אינסטינקט שהתברר כנכון, שאין הרבה זמן לחשוב. זה אירוע שיש לך בדיוק חצי שניה לחשוב מה את עושה ובמקרה שלי צדקתי בפעולה, ברוך ה'".

 

***

מיכל ואלעד התגוררו באלעד, שם הקימו את בית המשותף ושם גידלו את חמשת ילדיהם. זמן קצר לפני הפיגוע הקשה שהתרחש בבית הוריו של אלעד, כבר דיברו בני הזוג על מעבר אפשרי לרחובות, להתקרב למשפחה. "אני מאוד אוהבת את רחובות", היא אומרת, "גרתי כאן עד החתונה, זה ה-בית. אבא שלי גר פה, אחותי גרה פה, אח שלי, סבתא שלי, אמא שלי קבורה פה ומבחינתי זה הבסיס, היה ברור לי שאגיע לכאן. רחובות מאוד התפתחה, יש בניה מטורפת ואוכלוסייה מאוד טובה. ראש העיר רחמים מלול יזם פגישה לקבל את פנינו לעיר והביע את רצונו הכנה לסייע במה שהוא יכול. הייתה פגישה מאוד נעימה וחמה ובאמת רואים שאכפת לו. אנחנו מאוד אוהבים את רחובות, עשינו לא מעט שבתות פה, החברה הכי טובה שלי הדס אוברמן גרה פה והיא מהווה עבורי בסיס חזק, עוגן. מה שקרה זה שאחרי הפיגוע נסענו לכל השבתות, שנה שלמה לא עשינו שבתות בבית חוץ מארבע שבתות. אצל הדתיים, הגבר בשולחן השבת הוא דמות מאוד מרכזית ולא יכולנו לסבול את החוסר שלו, אז פשוט נסענו כל שבת ושבת. באיזשהו שלב הרגשתי שכולנו ממצים את העניין הזה והבית צריך לחזור להיות הבסיס. קל למרוח אבל זה לא פשוט ולא נכון. היום אני מנסה בעצם להחזיר את המשפחתיות יותר, את הבסיס החזק, את השייכות לכל מיני דברים שנעלמו בשנה האחרונה".

במהלך השנה האחרונה היה חשוב לה להעביר מסר. "בגדול, אחרי הפיגוע היינו בהמון פגישות וניסינו לעשות שינוי בכל התפיסה של הרתעה וענישת מחבלים. הנושאים שנגענו בהם הם קודם כל עונש מוות למחבלים – דיברנו על הרס מחבלים בתי המחבלים, דיברנו על משכורות למחבלים. לצערי אחרי שנכנסנו לעולם הזה גילינו שכל מחבל וכמובן תלוי בכמה אנשים הוא רצח או פצע קשה – מקבל משכורת חודש בחודשו מהרשות הפלשתינית ואנחנו – פורום של משפחות שכולות – הקמנו קול צעקה. אני בעצמי נסעתי לארה"ב עם המשפחה ונפגשתי עם אנשי ממשל וקונגרס בוושינגטון, שדנו בחוק טיילור פורס, תייר אמריקאי שנרצח בטיילת יפו לפני שנתיים וחצי. אבא שלו התחיל להזיז דברים ודרש שארה"ב תפסיק לשלם לרשות הפלשתינית כספים כי בעצם הם משמשים לטרור. היו לי כמה שיחות שם וניסיתי לשכנע אנשים שיצביעו לחוק הזה – והוא עבר לפני חודשיים. ארה"ב עצרה תשלום של 215 מיליון דולר שמשמש גם למשכורות, אבל גם לחינוך לטרור. בעקבות ארה"ב גם פה בארץ התחילו לדבר על חוק קיזוז משכורות – החוק בארץ הוא שונה בזה שהרשות הפלשתינית משלמת 1.2 מיליון על משכורות, ישראל תקזז את זה מהתשלומים השוטפים לרשות הפלשתינית וגם החוק הזה עבר".

מרגישה שניצחת?

"אני לא יודעת אם זה ניצחון כמו שהצדק מתחיל להיעשות. באיזושהי צורה אני יכולה להגיד שבתחום הזה הצלחנו בהריסת ביתו של המחבל, לא הצלחנו למרות שהגענו עם זה עד בג"צ שסירב להרוס את הבית בטענה שמדובר בבית של ההורים שלו ונהרס רק החדר שלו. השופט לא ראה הבדל בהריסה בין חדר לבית שלם. לאחרונה די התפניתי, עשיתי פאוזה לעשות את מעבר הדירה בצורה נורמלית, להתכונן לשנת הלימודים, להקדיש לילדים המון זמן, אני מנסה לתמרן בין כל חזיתות".

מה לאחל לך לשנה החדשה?

"שנתאקלם ברחובות בצורה מלאה, שלילדים יהיה טוב במסגרות שלהם, שיהיה להם טוב מבחינת עצמם – עם כל התהליכים שהם עוברים ושכולנו נהיה מאושרים, זה הכי חשוב בסופו של דבר".

ואהבה? זוגיות חדשה באה בחשבון?

"אני עוד לא ממש שם, לא חשבתי על זה, אני עדיין תקועה בזוגיות הקודמת, באהבה הנצחית הזו לאלעד, עם חמשת ילדיי, המתנות שלי. על זה אני מברכת יום יום".

 



250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

קטטה ברחובות: פצוע בן 30 הובהל לבית החולים באורח קל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.