Breaking News
Home / טורים אישיים / לצאת או לא לצאת מן הכלים? – זאת השאלה | הטור של יוסי רזי

לצאת או לא לצאת מן הכלים? – זאת השאלה | הטור של יוסי רזי

בשבת הראשונה שלאחר יום פרישתי מהעבודה הציעה לי זוגתי שאשטוף את הכּלים של ארוחת הצהריים. אישה חכמה היא זוגתי, אין זו בעיה גדולה בשבילה לשטוף הכלים, אלא שהיא חשבה לנכון שדווקא אני אעשה זאת – ולו רק בכדי שיהיה לי מה לעשות…

זהו, סיימת את העבודה, מעתה ואילך צריך שתמצא לך משמעות בחיים, תרגיש שאתה עושה משהו גם למען הבית. אתה אמנם נחשב זקן שאיננו עובד, אבל בימינו זקנים הם פעילים, רעננים, מסוגלים עוד לעשות משהו. אז בוא ונתחיל במשהו קל, כמו, כמו.. שטיפת כלים. אחר כך נעבור למשהו מסובך יותר כמו שקשוקה סטנדרטית. נכון הוא שאת הפיילוט לשקשוקה, חביתת עין, הכנת מעת לעת גם בעבר אבל כעת העבר איננו, צריך להתקדם, כך אמרה לי ללא מילים. ואולי בשנה הבאה תשתלם בפשטידה פשוטה שנעשה בתבנית העתיקה שלנו. זאת תבנית מלבנית מקרמיקה משובחת שנתנו לנו זוג חברים כשי לחתונה.

בעבר ביקרתי לעיתים מזומנות במטבח, שטפתי כלים בכל ראש חודש. זה לא היה נושא שחייב עניין כלשהו. היו אז העבודה, הילדים, ההורים המבוגרים, וכל עיסוק או מחשבה על השטיפה הזאת היה דבר סרק, שחבל להתרכז בו. ועכשיו – האג'נדות ההן של החיים נמוגו, הפכו לענן. והדחת הכלים צפה, עלתה, ותפסה מקום של כבוד. ומתוך הערכה והבנת חשיבותה – התעמקתי בה, והשקעתי מחשבה ביישומה.

בעצם, הגבתי לזוגתי, יש לנו מדיח. למה שלא ננצל אותו. בהנדסת בנין – הסברתי לה מתוך נושאי לימודי ועבודתי – משתדלים מאד לצמצם עבודות כפיים, לעבור לתיעוש. האמירה השלטת היום בתחום הזה היא בנייה מתועשת, הייטקית. היא מהירה מדויקת, איכותית. אז למה שהמדיח לא יפעל ברציפות, יתעש את חיינו? בשביל ארבע צלחות, ארבעה סכינים, ארבעה מזלגות, ארבע כפות וקערה לאפיית פשטידה – אני לא מפעילה את המדיח, ענתה. שנים שלא עשיתי ככה, ולא אשנה זאת עתה בגללך. ואתה בכלל לא הערת על כך עד כה.

היה גם לי משונה שלא שמתי לב, שכך מתנהלים הדברים בבית, בשיטות עתיקות. אבל אם אתה רוצה, היא חמלה עלי – בהתחלה אשטוף אני את הכלים ואתה רק תנגב אותם. מבחינתי היה זה פתרון טוב, של WIN-WIN, כולם מרוּצים. אבל בעשר הדקות שבהן היא עשתה את שלה, חשבתי שמבחינה פיסיקלית טהורה – המטבח מלא באוויר, עכשיו קיץ, והאוויר חם, אוויר חם מייבש היטב – את זאת זכרתי מהרצאה מלומדה שנשא בפני ההנהלה מומחה גדול לבידוד טרמי של מבנים. אפילו המנכ"ל סיכם בסוף הישיבה שהתיאוריה נשמעת משכנעת ביותר.

טוב, אמרה לי זוגתי, אתה תניח הכלים במקומם בארון, בינתיים תקרא עיתון. לאחר חמש דקות נקראתי למשימה אלא שאז באמת לא ידעתי היכן לשים כל דבר ודבר. יש לה סדר משלה ולא לי לזכור פרטים כאלה. וגם מזה קיבלתי לבסוף פטור מההנהלה הנוכחית.

במשך השבוע שחלף הבהרתי לעצמי, בשיחה פנימית נוקבת, שאין זאת חוכמה להתחמק ממשימות בתירוצים שונים. בסופו של דבר העבודה צריכה להיעשות. כך הינחו אותי הבוסים שלי, כך טיפחתי את הכפופים לי, כך הקרנתי לילדי. "שאל עצמך מה אתה יכול לעשות למען הכלים ולא מה הכלים יכולים לעשות למענך" ציטטתי לעצמי את דבריו של הנשיא קנדי שנאמרו לג’קלין בשעת חצות במטבח של הבית הלבן.

והנה עכשיו, ברגע האמת, אתה עצמך לא עושה דבר, אינך עומד במבחן – נזף האני החזוני-ניהולי שלי באני הביצועי-מגשים. מתוך ארון הספרים שלפתי ספר שקיבלתי כשי פרידה מהעובדים, "פסיכולוגיה חיובית" שמו. זאת המגמה החדשה במדעי הנפש. תראה תמיד את החיוב שבדברים, זכור – מכל לימון ניתן להוציא לימונדה. אבל איך, תכל'ס, עושים זאת?, שאלתי את הספר. אחת הדרכים לכך מצאה חן בעיני – דמיון מודרך ומשחקי תפקידים. יועצים ומומחים ממליצים על כך.

חשבתי אפוא על צירופי מילים מעודדים: "הכֵלים – כלום", "הכלים – כלילי השלמות", "כל הכלים – אֵלים". וגם דמיינתי אותם, את הכלים, לזירת העבודה – התבנית למשרד כולו, המזלגות לכמה מכפיפי, הכפות לעמיתים, הסכין הגדולה לבוס, ועוד שכאלה.

שוחחתי עם כל אחד מהם תוך כדי טיפול מסור שהענקתי לו. מזלג אחד הנחתי בפינה תוך כדי השמעת מילות גערה עדינות; לכף אחת לחשתי בשפתיים קפוצות שהיא קצת עבדה עלי בשבת הקודמת, הסתתרה מתחת למחבת; ואת הסכין הגדולה סיבנתי פעם ופעמיים ושלוש עד שהייתי בטוח שהיא שבעת רצון ומרוצה ממני מאד. הרב שיח הזה החל בהתלהבות, וכמו כל פרויקט, נמשך בהצלחה שנים שלושה שבועות, לאחריהם הלך ודעך, ושקע לבסוף בביצת ההתפכחות.

רטנתי בפני עצמי – האם זה מה שנותר לי לעשות בחיים? לנקות כלים? האם אין עוד בנמצא כלים משמעותיים יותר שאוכל לשחק בהם, להוביל אותם ממקום למקום? נעלמו האתגרים?!! הושלמו משימות חיי, ועוד בטרם הגעתי לשבעים??!!! הבאסה השתלטה עלי. שנאתי כל מזלג, שטמתי כל סכין. חשתי את הליפה כמשהו קוצני מעצבן, את הסבון כעיסה שמנונית מגעילה, התאפקתי שלא לצאת מן הכלים בגלל המעפן כלים האלה.

רק בגלל כבודה של זוגתי המשכתי לעמול על מלאכת השטיפה, אך עשיתי זאת מתוך תחושה פנימית עמוקה של ריחוק סלידה. הכלים סימלו בפני את כל הרע שבפגרה הממושכת שנכונה לי, פגרה ללא שיבה למשהו עם תועלת, למשהו שיש בו כלים אמיתיים ממשיים.

זוגתי ניסתה להדריכני איך לשטוף. גם זה הוציא אותי מן הכלים. האגו היצירתי והמדוכא שלי התקומם נגדה: למשל – מדוע קודם המזלגות ולא קודם הסכינים? אולי – המשרתים המקצוענים של המלכה ויקטוריה שטפו אחרת, אי אז במאה ה-19? ואולי הגישה הוויקטוריאנית – סכינים תחילה, הייתה טובה יותר, ההיסטוריה הוכיחה את עדיפותה על פניה של על השיטה הנפוליונית – מזלגית. תודות לכך, גרסתי בביטחון, צבאה של ויקטוריה ניצח בקרב המפורסם בוונציה את חילותיו של נפוליון.

המשכתי והעליתי בפניה את הגישה האנליטית הזאת ששימשה את מנכ"ל המשרד. בכל סוגיה שהגיעה לפתחו תמיד שאל בחביבות "האם לא כדאי, חברים, לבדוק בתיקים ובארכיונים באיזו שיטה שיווקו דירות לפני עשרים שנים כאשר היה משבר דיור דומה לזה של היום?". זאת גישה נכונה, החמאתי למנכ"ל בפני זוגתי, משקפת תפיסת עולם ניהולית רחבה – לבדוק תחילה את המקרו וממנו להתמקד במיקרו; לקבוע את החזון האסטרטגי ומתוכו לגזור המטרות הטקטיות, לא חלילה להיפך. לצפות על הבעיה ממעוף הבואינג, להסיק מסקנות לטווח של שנה קדימה; משם להנמיך לגובה המסוק, לנתח הממצאים וההמלצות לשבוע הקרוב; ולאחריו – להתקרב לקרקע, לנחות עליה, ולבצע, ליישם.

כך, ניסיתי להבהיר לזוגתי, כדאי שאראה תחילה את פרויקט השטיפה ממרום הכיור, אחר כך אביט מגובה הסוללה ולבסוף יובילו ידי את הכלים לעבר הנוזל הסבוני בצורה האופטימלית. בצורה האופטימלית?!? – היא חזרה אחרי כהד. נכון מאד, מה רע בכך? את חייבת לראות כל פרויקט כפרויקט חייך, ניסיתי להבהיר; למרות שמפרויקט זה סלדתי באותם ימים של פוסט פרישה יותר מאשר מכל פרויקט אחר שליוויתי אי פעם.

חלף עוד חודש, במהלכו נתקיימו דיונים רבי דרג, הייתה התקדמות מסוימת ולבסוף סיכמנו על שיטת הניקוי של מכלול מערכת הסכו"ם. לגבי השלב השני, שטיפת הצלחות, התעוררו חילוקי דעות. אני נטיתי לסבן כל הצלחות, להעמידן זו על זו על השיש ואז לשטוף אחת לאחת מתחת לכיור. זוגתי ביקשה ברַכּות שמִגדָל הצלחות המסובָּנות יוצב בכיור ושם אשטוף אותן בהנפות רצופות. הבנת את השיטה? ואז? הסתקרנתי. אז – נחסכים לנו מים ממשק הבית.

קשה היה לי לעכל את הליך העבודה הזה, שנעשה במקביל, כל הצלחות ביחד מתוך הכיור, לא בטור, האחת לאחר השנייה מהשיש הסמוך. זה יצר אצלי הרגשה דיס-הרמונית קשה. זה כמו לנהל ישיבה של עשרה משתתפים ושכולם יתקלחו ביחד, סליחה ידברו ביחד; לא כל אחד בנפרד. זה לא נראה לי סביר. נזכרתי בגאווה שבמשך שנתיים הייתי אחראי במשרד על הנושא של חיסכון במים ובאנרגיה ובוודאי שהתובנות שלי בעניין הן נכונות ומוצקות. אבל הבנתי שאם אמשיך לעמוד על דעתי יתפרץ כאן במטבח קרע זוגי עמוק. כפנסיונר חדש לא היה זה הגיוני, מבחינתי, לעורר מחלוקת דווקא על רקע זה.

ויתרתי. בעצם – הבנתי שאני, בפעם הראשונה בחיי, לא צודק.

לאחר מספר שנים הבנתי דבר נוסף – שבעצם הסוגיה הזאת של שטיפת צלחות לא הייתה תוצאה של היותי גמלאי חדש וחסר ניסיון בגמלאות, אלא תוצר של הפערים שבין גבר לאישה. זאת – מסוגלת לעשות הכול במקביל; וזה, הגבר – כולו טורי (אינו מסוגל למשל לפתוח מגירה חדשה בשולחן לפני שסגר לגמרי את קודמתה הפתוחה).ובמיוחד הוא טורי כאשר הוא פורש לגמלאות, שהרי ככל שהוא מזדקן – הולכות תכונותיו ומקצינות. הטור אצלו בראש נעשה נוקשה יותר, אין כל נטייה למקבילוּת. ובנוסף לכל – הדיאלוגים שתיארתי בפניכם נערכו כאשר זוגתי ניצבת סמוך אלי, מציצה במה שאני עושה ונותנת את ההנחיות בהתאם.

במושגים של מקצוע ההנדסה היו היחסים בינינו "מרשמיים", כלומר: היא אמרה לי -"רָשמה" – איך לעשות: איך לנקות הסכו"ם, איך לשטוף הצלחות ואיך לייבשן. אם נקיש זאת לביצוע בית – אזי כאשר בונים את הקיר החיצוני צריך לרשום לקבלן במפורט באיזה בלוקים להשתמש, מהו הטיט למריחה ביניהם, איזה טיח ישמש לחיפוי. ההנחיות האלה ניתנות אפוא ב"מפרט מרשמי". מפרט מטיפוס אחר, קוטבי לו, מציין לקבלן את התפקוּדים המתבקשים מאותו הקיר: הוא אמור להיות חזק דיו ולהרבה שנים, ימנע חדירת גשם (אפילו את המבול שירד לאחרונה על אזורנו), לא יעביר דרכו את רעשי הרחוב, את הקור של החורף ואת חום הקיץ. זהו מפרט המוגדר "תפקוּדי", והוא סומך הרבה יותר על הקבלן, שידע לתפקד נכון.

היום, שש שנים לאחר פרישתי, היחסים ביני לזוגתי הם לגמרי תפקודיים. כאשר אני מדיח כלים היא נמצאת רחוק ממני, לעיתים אפילו מאפשרת לעצמה לנסוע ולעשות קניות באותה עת. היא ממש סומכת עליי. לעיתים רחוקות, אולי בראש חודש בלבד, היא מעירה לי שבפינת התבנית המלבנית, העשויה מקרמיקה משובחת, נתגלתה פיסה קטנה של עוגה. מה שנכון נכון, אבל זה כבר זניח, לא נחשב לרעתי.

לעומתי – כמה מחבריי נמצאים עדיין בשלב המרשמי. נכון, בשלב המרשמי המתקדם, אבל הם רחוקים עדיין מההארה אליה הגעתי אני; הם רחוקים גם מהמשמעות והרוגע שלמדתי לקבל מהמגע שלי עם הכלים החמודים בשש השנים האחרונות. בשנים אלה מצאתי – כמו כולנו שבגיל השלישי – עוד כמה כלים בחיים שניתן לקדמם מכאן לשם. כלים חמודים לא פחות.

https://www.havayot.org.il/

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

רוצי, לוסי, רוצי | אמיר ירון פותח את הפה על הורדת תכניתה של לוסי אהריש מלוח השידורים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.