Home / בית / בתיה וינטרוב: "אני מתגעגעת לפישל – למגע שלו, לנוכחות שלו, לזה שהוא תמיד היה שם בשבילי"

בתיה וינטרוב: "אני מתגעגעת לפישל – למגע שלו, לנוכחות שלו, לזה שהוא תמיד היה שם בשבילי"


250


בתחילת חודש פברואר תציין בתיה וינטרוב 15 שנים לתחרות הנואם הצעיר בחסות מועדון רוטרי ברחובות – תחרות אותה יזם בעלה המנוח פישל, שתחום החינוך היה ערך עליון עבורו. חמש שנים עברו מאז התאלמנה אך הלב נותר פצוע ומדמם, כאילו קיבלה רק אתמול את צלצול הטלפון בו התבשרה כי אהובה איננו. בראיון אמוציונלי היא נזכרת ברגעים האחרונים שלהם יחד, מדברת על הטיפול הפסיכולוגי שעברה בעקבות לכתו, חושפת פרטים מהאירוע המוחי שממנו התאוששה כמעט לחלוטין ואחריו החליטה לחיות.

כבר חמש שנים שבתיה וינטרוב הולכת לישון לבד, לאחר שבעלה, פישל וינטרוב, פעיל ציבור ואדם שהיה ידוע בתרומתו לתחום החינוך בעיר הלך לעולמו במפתיע. מאז היא מתאוששת בהדרגה, הפסיקה לעבוד, משקיעה באומנות, בפעילות ההתנדבותית בארגון רוטרי וראשונה להתנדב בכל מה שרק אפשר. היא מדברת בשטף אך לאט, זכר לאירוע המוחי שחטפה לא מכבר. אל הראיון הזה הגענו מתוך מטרה אחרת – לשוחח על תחרויות הנואם הצעיר שתתקיימנה ב-5 וב-9 בחודש הבא, אלא שאז התגלתה דמותה הנהדרת של אשה שעברה כל כך הרבה ועדיין, בצל כאבה הפרטי היא אוחזת בחיים, בתקווה וברוח ההתנדבות, שמאפיינת אותה מאז שהיא קטנה. בתיה וינטרוב, פעילת הציבור האהובה מלאה בקסם, היא מעשנת בשרשרת, פעם בוכה ופעם מחייכת, היא משחזרת בלהט את סיפור חייה המרתק וניכר כי למרות הכל, עכשיו טוב לה.

"זה היה רגע קשה מאוד", היא משחזרת את הימים האחרונים שלה לצד יקירה, פישל ז"ל. "חזרנו ביום ראשון מרומניה מטיול מאוד נחמד. שנינו הלכנו לעבודה ופגשנו בערב את הילדים, כך התנהלנו במהלך השבוע. ביום חמישי בערב הוא חזר עם חום גבוה ובגדול, ביום שני קברנו אותו. היה כנראה חיידק טורף או דלקת ריאות ממנה הוא סבל, פישל מאוד פחד מבתי חולים ומזריקות וסירב ללכת להיבדק. בשבת כבר הבאתי רופא שבדק אותו ואמר שהוא לא רואה משהו מיוחד ונתן הפניה לבית החולים. פישל בשום פנים ואופן לא רצה ללכת. ביום ראשון בבוקר הלכתי לעבודה אבל לא הייתי שקטה, הגעתי מוקדם מהרגיל ואכלנו מרק עוף ביחד. בשתיים בלילה הוא קם כי הזיע נורא, מדדתי לו לחץ דם שהיה מאוד מאוד נמוך. מאוחר יותר התקשרתי לרופא המשפחה והוא אמר 'טוב, תבואו אליי'. בסביבות חמש נסענו לרופא המשפחה, הוא ניסה להצליח לשמוע לחץ דם, אמרתי לו "אבל האיש פה, הוא חי, מה זאת אומרת אין לו לחץ דם?", אז הוא אמר קחי אותו לקפלן. נכנסנו למיון ולחץ הדם היה מאוד נמוך, אשפזו אותו, התחילו צילומים, בדיקות ובצילום ריאות אמרו שיש לו דלקת ריאות ואיזושהי בעיה באי ספיקת כליות. בשלב מסוים, באחת עשרה בלילה ירד לו החום, אחרי חילופי המשמרות אמרתי 'אלך הבייתה, אביא לו את התרופות הקבועות, אביא לו גרביים כי היה לו קר ברגליים ואבוא'. הלכתי הבייתה ובשתיים התקשרו אליי שאבוא. טסתי לקפלן והייתה לי הרגשה רעה. כשנכנסתי למיון, הרופאה חיכתה לי בדלת ואמרה שזהו. זה פצע פתוח. מאז ה-24 ביוני 2012 אני לבד והמזל הגדול שלי הוא שיש לי המון חברים, בעיקר אנשי רוטרי".

"מאוד חסר לי המגע שלו"

על בעלה המנוח יש לה המון מה לומר. היא מדברת בשטף על פועלו ועיניה בורקות. "תראי, כל מי שהייתה לו איזושהי נגיעה בחינוך בעיר הכיר את פישל. התחלנו להיות בוועדי הורים, הוא היה מאוד פעיל, יו"ר ועד הורים עירוני במשך 17 שנה והיה נציג האזור בוועד ההורים הארצי. היו לו הרבה מאוד הישגים לטובת ההורים. היתרון הגדול שלו ובגלל זה הסתדר עם כולם, הוא שהיה אדם מאוד ישר ואף אחד לא הצליח לשחד אותו. אני ישבתי בבית 16 שנה. כשעברנו לרחובות מלוד הציעו לי לעבוד מהעירייה וסירבתי. אמרתי כל עוד הוא בתפקיד ציבורי אני לא רוצה שבאיזו ישיבה יגידו לו 'אין לך זכות דיבור, סידרו לאישתך עבודה'. ישבתי בבית, גידלתי את הילדים, קראתי המון והוא היה פעיל. התחלנו עם רמת אלון, אנחנו שתלנו את העצים ברמת אלון ולאט לאט זה הפך להיות עירוני היו לו כל מיני הישגים ויותר מכל הוא היה אדם ללא אינטרס אישי. כל השנים האלה ישבתי בבית ובעצם גיביתי אותם, כל הישיבות היו אצלנו בבית". בתיה ופישל היו נשואים ארבעים שנה, הם הביאו לעולם שלושה ילדים: מיכל, רון ועוז ולהם ארבעה נכדים.

למה את מתגעגעת במיוחד?

"לנוכחות שלו, מאוד חסר לי המגע שלו, הגיבוי שנתן לי, לכך שתמיד ידעתי שהוא יהיה שם בשבילי. פישל העריץ את האדמה שאני דורכת עליה, הלך עם כל השגעונות שלי למרות שמעולם לא עשיתי משהו שחשבתי שהוא לא יאהב. כשאני מדברת עליו העיניים מיד זולגות… אני מאוד מתגעגעת אליו".

זיכרונות ילדות

בתיה וינטרוב נולדה לפני 66 שנה בבוקרשט רומניה ליוספינה ויוסף שטיינברג. אביה היה מחסנאי ראשי בקולחוז ואמה מזכירת מפלגה, לכן היו להם קשיים רבים לעלות ארצה. בעוד סבתה וסבה עלו שנים רבות קודם להם לא אישרו, עד נובמבר 1959. היא הייתה בת שש ומשפחתה השתכנה בלוד, שם אביה פתח חנות לתיקוני אופניים ברחוב הרצל. "זו הייתה ילדות מאושרת, לא הרגשתי שהיה חסר משהו אבל בגיל 18 התרגשתי במיוחד, זו הייתה הפעם הראשונה שקנו לי שמלה בחנות. היו לי הורים מאוד חמים, לא היה שישי שבת שלא היו בו אורחים, בדירה של 56 מ"ר. אוכל תמיד היה והרבה חום ואהבה עם הרבה צניעות אבל היה גם משטר בבית. אבא שלי היה מאוד אהוב, נותן ועוזר אבל מאוד דורש ונוקשה, לא יצאתי מהבית אחרי 10 בערב, עד הצבא".

לאחר שסיימה את התיכון התגייסה לצבא, שירתה ברפידים שבמרכז סיני כצפתית במודיעין. רחוק מהבית, בבסיס סגור. שם פגשה את מי שיהפוך תוך זמן קצר לאהוב ליבה, פישל וינטרוב. "הלכתי לשקם ופתאום שמעתי 'הנה לודאית'. הוא גם היה מלוד והכיר אותי בפנים אבל לא מעבר לזה. היה לי נהדר לראות אותו, זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון, למרות שהוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות, קצת חננה והרבה שוויצר אבל עם השנים התגלו לי הנשמה הטובה והתכונות הנהדרות שלו. היינו נשואים ארבעים שנה, אני הייתי בת 19 והוא היה בן 23, התפתחנו יחד והיה בינינו קשר מאוד מיוחד עד לכתו".

אחרי שנישאה עבדה בשקם בתעשייה האווירית, במשך שנתיים כמזכירת מחלקה, פישל עבד כמכונאי מטוסים באל על, במשך 42 שנה. "כשפרצה מלחמת 1973 נותרתי לבד במחלקה והתחלתי להפעיל את הפרויקטים הפעילים וכשהם חזרו הציעו לי לרכז את הפרויקט והייתי מנהלת ת"פי של הנשר והכפיר, היו לי 3 עובדים ובינתיים רצינו לעזוב את לוד ומצאנו דירה נחמדה ברחוב עזרא ברחובות. עברנו כשהייתי בהריון השני ועזבתי למרות שהציעו כל מיני פיתויים אבל זה לא היה ריאלי. כשהבת הייתה בכתה ג' פישל התחיל להיות מעורב בוועדי בית הספר ואני הייתי בבית, הייתי לגמרי המזכירה שלו וישיבות נמשכו בביתנו עד אמצע הלילה".

אהבה גדולה: רוטרי

בשנת 2003 הוזמנה להצטרף לארגון רוטרי, שנוסד ברחובות ב-1955. "זה מועדון אליטיסטי, קבוצת וותיקי רחובות, ילידי רחובות, ארגון מתנדבים של בעלי מקצוע ומנהיגים בקהילתם והתניתי את הצטרפותי בכך שזה יהיה זוגי, שגם פישל בפנים. זהו ארגון שידוע בכל העולם, ארגון מוערך מאוד, כזה שנותן הזדמנות לכל אחד אבל לא כל אחד יודע לנצל את ההזדמנות כאשר בכל מקרה זה תמיד לטובת הכלל. שם אני כבר חמש עשרה שנה. גייסתי את העירייה בשביל הנואם הצעיר, בהתחלה רוטרי עשו תחרויות מהסוג הזה רק לתיכון אבל פישל בא עם הרעיון לעשות גם לבתי ספר יסודי ועשינו את תחרות הנואם ברחובות במשך חמש או שש שנים גם ליסודי, בשיתוף עם שרה והב מעיריית רחובות. כשהייתי נשיאת המועדון הזמנתי את הנגידה להיות שופטת, היא ראתה זאת והיום זה נחשב לגולת הכותרת של רוטרי בארץ".

אל יום ההדרכה לקראת תחרות הנואם הצעיר לבתי ספר יסודיים ברחובות בחסות מועדון רוטרי רחובות ואגף החינוך בעירייה, שנקרא מאז אשתקד על שמו של בעלה המנוח, הגיעו למעלה מ-200 ילדים. התחרויות שזוכות להד גדול וליוקרה מצד אנשי החינוך, התלמידים וההורים בעיר, יתקיימו ב-5.2 וב-9.2 באשכול פייס בין השעות 9-12 בבוקר – וההתרגשות בעיצומה. "התחרות הזו הייתה חשובה לפישל בעיקר בכל מה שקשור למערכת החינוך. הוא מאוד אהב את ההערכה שקיבל את המערכת, את ההישגיות – וכך גם אני. במשך חמש עשרה השנה האחרונות הובלתי את הפרויקט הן מבחינת הכנה והן מבחינת הנחיה, זו תחרות שחשוב לנו ביותר".

"הרגשתי שאני שוקעת"

"אחרי השבעה הרגשתי שאני שוקעת, שאני רובצת בטרנינג על הספה עם הטלוויזיה או הספר. בכיתי. כל הזמן אמרתי שאני בסדר, אבל בתוך תוכי ידעתי שאני מתפקדת רק פיזית. כל מילה, כל זיכרון הפך לדמעות, לבכי בלי סוף. החלל שהוא השאיר הוא מאוד גדול והיה לי מאוד קשה נפשית. מבחוץ לא ראו דבר: עבדתי בפקולטה מסביב לשעון והייתי ברוטרי אבל הסתובבתי עם חור גדול בלב".

ואז הגעת לכסא הפסיכולוגית.

"רק אחרי שנתיים וחצי הגעתי למסקנה שאני צריכה עזרה והלכתי לטיפול בשירות הפסיכולוגי. הבנתי שזה לא ייתכן שאני אסתובב עם חלל בבטן. הייתה בחורה צעירה שאמרתי לה 'מה את יכולה להבין שאני מרגישה בגילי ואחרי ארבעים שנות נישואים'. היא ענתה 'תנסי אותי' ואני אמרתי שאתן צ'אנס והיא באמת עזרה. למעלה משנה הייתי בטיפול ואז חטפתי אירוע מוחי".

מה קרה שם?

"יש גבול למוח. עבדתי קשה מאוד, העמסתי על עצמי מאוד. עשיתי ארבע משרות מלאות פלוס ועד עובדים. בגלל שאני לוקחת דברים ברצינות לקחתי ללב והיה איזה משבר בפקולטה, במשך שלושה ימים הרגעתי עובדים. ואז, חזרתי מכנס וועדי עובדים והרגשתי שמשהו לא בסדר, התמוטטתי בבית. למזלי, בגלל שאני לבד מאז שפישל נפטר, התקנתי כפתור מצוקה, הייתי חלשה מאוד אבל לחצתי על הכפתור ואחרי שכנראה אמרתי שטויות הם הזעיקו את הבת שלי. במקביל הגיע האמבולנס שלקח אותו לבית החולים, שם אמרו שעליי לעבור איזשהו ניתוח ובאמצע הניתוח חטפתי אירוע מוחי גדול והרופא אמר לילדים שהוא לא יודע מה יהיה, שכל החלק השמאלי משותק. התאוששתי לבד, אני לא יודעת איך. אני לא זוכרת כלום כיוון שהייתי מורדמת ומונשמת אבל כשהתאוששתי הראש עבד כרגיל וקראתי ספר. הייתי חודש בבית החולים ולאחר מכן עברתי שיקום בהרצפלד. זהר בלום בא לבקר אותי ובכינו יחד, כי לא יכולתי לדבר. הייתי אדם כל כך וורבאלי ולא הבנו איך לקחו לי את הקול – וזה אירה בזמן הבחירות. לאט לאט הקול חזר, הביאו לי את החומר של העבודה להרצפלד, ניהלתי את ענייני העבודה משם, המשכתי לעבוד כשנה אחרי ואז החלטתי לסיים בהדרגה".

הגזרה הפוליטית

כפי שהוזכר לעיל, בין השורות, יש בחייה האינטנסיביים של האשה המופלאה והמרתקת הזו גם פאן פוליטיק. בבחירות האחרונות היא נכללה ברשימתו של זהר בלום, מועמדת מספר 5. "פישל לא היה פוליטי ולא היה נותן לי להיות פוליטית, בחיים לא. עשיתי את זה אבסולוטי כי זהר ביקש, חשבתי שאני מסוגלת לעזור לו, לתרום לו ומשום שאני מעריכה אותו מאוד כאדם לפני הכל וגם כפוליטיקאי ואני חושבת שמגיע לנו בעיר איש כזה. אם הוא לא היה מבקש לא היה בעולה דעתי להיכנס לפוליטיקה. אני לא משקרת ולא מייפה דברים, הייתי שם בגלל שזהר ביקש. אם פישל חי, זהר היה מבקש ממנו.

מה דעתך על ראש העיר המכהן, רחמים מלול. הוא צריך לסיים?

"אני מאוד מעריכה אותו, אני מקווה שהוא ממשיך כי הוא איש עם יכולות, טורלנטי, הוא לא קיצוני, עשה ועושה רק טוב לעיר. אז מה אם הא בן 71? אני לא חושבת שהגיל צריך להוות פקטור אלא מספר השנים שאתה בתפקיד. הוא ראוי להמשיך בתפקידו".

ואת? תמשיכי בעולם הפוליטי?

"אם זהר יבקש – כן. פוליטיקה לא עושה לי את זה, אבל אני מאוד אוהבת את הענווה והצניעות שלו, מגיע לו שאעזור לו. אם פישל היה כאן הוא בוודאי לא היה תומך במהלך".

אם באמת הוא היה כאן, מה היית אומרת לו?

"תראה, תראה מה עשיתי, כי עשיתי הרבה מאז שהוא הלך. בכל דבר שקורה לי הדבר הראשון שעולה לי בראש זה שאני צריכה לצלצל לפישל לספר לו. תמיד הלכנו יד ביד והיה לי קשה ללכת בלעדיו – ואם הוא היה בא, הייתי רוצה רק חיבוק".

 

250


250

250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

הפרקליטות הגישה כתבי אישום נגד 5 צעירים, שתקפו עובדים אריתריאים ללא סיבה בשלושה מקרים שונים

כתב אישום, הוגש בידי עו"ד שחף קלינמן-שמעוני מפרקליטות מחוז מרכז אל בית המשפט המחוזי בלוד, …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.