Home / בית / אביחי לוי: "אני חולם להבריא, להקים משפחה, להיות אבא"

אביחי לוי: "אני חולם להבריא, להקים משפחה, להיות אבא"

יש שתי ברירות שאביחי לוי, דובר מכבי שעריים, רואה מול העיניים: להבריא בישראל באמצעות טיפול ניסיוני או להבריא במיאמי, שם נמצא פתרון שכרוך בסכום עתק שחברת הביטוח אינה מאפשרת לשחרר למרות שקיבל אישור ממשרד הבריאות. כך או כך, בשתי האופציות, ברור ללוי, ש-35 שנים מתוך ארבעים שנותיו הוא לא סבל בשביל ללכת מן העולם הזה, בלי להתאהב שוב, להקים משפחה ולהיות אבא. בצל המכשולים הוא נאלץ להיפרד מאימו שנפטרה לפני ארבעה חודשים בפתאומיות, התמודד עם שני אירועי לב ולמרות אלה הוא מבהיר: "אני חזק ואני אחיה – קודם כל בשביל אבא שלי, בשביל אחותי ובשביל החברים שלי, שנלחמים עליי. אני מאמין שהכל מאת הקב"ה".

אין רחובותי שלא מכיר את הסיפור של אביחי לוי, אך למרות זאת, הנה תקציר בכמה משפטים: בגיל 4 אובחן  אופיר – כך קראו לו אז (ובהמשך, כשהיה בן עשר, הוחלף שמו בעצת רבנים) – עם בעיה בכליות. שנה לאחר מכן כשהוא רק בן חמש החל דיאליזות ומאז שלוש פעמים בשבוע הוא פוקד את בית החולים, פושט את החולצה ומפקיד את גופו לצינורות שיאפשרו לו לחיות עוד יום. הרופאים היו פסימיים, אמרו שיחיה עוד עשר שנים אבל אביחי לוי צוחק כל הדרך לדיאליזה, פעם בישראל, פעם באירופה, פעם בדרום אמריקה ופעם בארצות הברית, כבר 35 שנה במהלכם עבר מעל ל-180 ניתוחים, כולל השתלת כליה מאביו, אבישי לוי. לוי האב, שחקן הכדורגל המוערך שלימים הפך לאיש ביטוח ממולח החליט בערוב ימיו לעזוב את הכל ועבר לטפל באדם החשוב ביותר בחייו: בבנו. במהלך השנים, האב אף כתב שני ספרים – "רוצה לחיות" ו"על חוט השערה". הספר הראשון נמכר בכ-30 אלף עותקים ומימן את ההשתלה שעבר בצרפת. הספר השלישי אגב, בדרך. גם הסרט.

"על הסרט עדיין אף אחד לא יודע", מספר אביחי, השבוע ועיניו נוצצות. "שבע שנים כבר מצלמים סרט על החיים שלי. הספר תורגם לאנגלית והועלה לאמאזון, יצרו קשר עם טלי, אחותי, שעברה להתגורר בארה"ב ומשם הכל היסטוריה. עשינו את הצילומים במיאמי, בלוס אנג'לס ועדיין אסור לדבר על זה". בכלל, עם ארצות הברית יש לו רומן ארוך. תחילה הגיע ללוס אנג'לס, עבר את הבדיקות הנחוצות והובהר לו כי אין פיתרון ממשי למחלתו. כך היה גם באריזונה ולוס אנג'לס. במיאמי חלה התפנית. "שם נאמר לנו במפורש שיש רופאה שחקרה על סוג המחלה שלי והגיעה לתוצאות מעולות, נאמר לי שהם יכולים לעשות את ההשתלה, שהם עשו את זה כבר למספר חולים וב-80 אחוז מהמקרים הייתה הצלחה. הועדה במשרד הבריאות אישרה את הוצאות ההשתלה, האשפוז, הבדיקות והטיפולים. עמדתי בכל הקריטריונים אבל מנהל חברת הביטוח מונע ממני לחיות, הוא אמר לאחותי 'עם כל הכבוד לאחיך, התפקיד שלי הוא לחסוך כסף למדינה'. למעשה, כשבית החולים ביקש לעשות העברה כספית לצורך בדיקות וטיפולים הוא סירב וטען שאפשר לעשות את זה גם בארץ, לצערי אני עולה יותר מידי למדינה והוא האחראי לחיים שלי".

אלא שקיים פתרון נוסף, ישראלי הנבחן בימים אלו על ידי פרופסור שעשוי לבצע טיפול ניסיוני שבוצע בעבר בחיות. באם יוחלט, יבוצע הניסוי לראשונה בבני אדם – באביחי. "אנחנו עוד מחכים לתשובה של הפרופסור" הוא אומר, "זה אמנם אורך שנה וחצי עד שרואים את התוצאה אבל אני מקווה שכבר נקבל את התשובה החיובית, אין סיבה שזה לא יצליח". עם זאת, אין על מה לדבר בכלל על ניתוח נוסף, שכן בגופו הצנום 100 אחוז נוגדנים, מערכת החיסון שלו חלשה מאוד והסיכוי שייצא מחדר הניתוח חי הוא קלוש.

תגיד, לא נמאס לך?

"כנראה שעדיין לא הגיע הרגע לסיים. אני יודע משהו אחד: אני אהיה בריא, אני מאוד מאמין שאסיים את הדיאליזה ואני עושה את הכל כדי להאמין בזה. אני גם לא יכול להרים ידיים ולהגיד 'זהו, אין לי כוחות', באופי שלי אני גם לא בן אדם שנכנס לדיכאונות, לא נשבר מהר. נכון, יש לי הרבה שינויי מצב רוח, אני יכול להיות עם פרצוף של תשעה באב או להתעצבן אבל זה עובר לי מהר מאוד ומיד מחפש את החברים, רוצה לצחוק, ליהנות, לשכוח מהצרות".

אתה פוחד למות?

"אני מאוד אוהב את החיים, אבל אני לא פוחד מכלום, רק מהקב"ה. אני יודע שהכול ממנו, הוא מחליט הכל. היום אני נלחם ורוצה להיות בריא. אני עושה את הכל בשביל אבא שלי ואחותי ובשביל החברים שלי. אמא שלי נפטרה לפני ארבעה חודשים, איבדתי אמא שהייתה כל החיים שלי ואני יודע שאני מוכרח להיות חזק ולהילחם בשביל אבא וטלי אחותי. בשבילם אני נלחם יותר מאשר בשביל עצמי, כי כולם אומרים עליי 'גיבור' ו'חזק' ו'לא נשבר' אבל בפנים זה לא תמיד כך. היום אני מתחזק יותר מבחינת האמונה וזה עוזר כשאתה מקבל סטירות מצלצלות כמו לאבד את אמא. יש אנשים שהם קיצוניים – מתחזקים מאוד או לא מאמינים בכלום ואני מתחזק יותר בקטע של שמירת השבת, רוצה לדעת יותר, משתתף בשיעורי תורה, אני בטוח ומאמין ששום דבר לא קורה סתם, אני יודע גם שמי שנותן לי את הכוחות האלה זה רק הקדוש ברוך הוא וכנראה שאני צריך לעבור איזשהו תיקון".

עם אימו, ז"ל

בוא נחזור לרגע ההוא, שבו מודיעים לך שאמא במצב קשה.

"הייתי אצל כפיר קירט בבית ואמא שלי כנראה מהכאבים לחצה על איזשהו כפתור וחייגה למישהו בטעות – ואז אותו אדם חייג אליי ואמר לי 'אמא שלך צועקת בבית עם כאבים'. כפיר גר מטר ממני ושנינו זינקנו מהמקום ורצנו הבייתה. כפיר הגיע לפניי, ראה אותה נאנקת מכאבים ומהר הזמנו אמבולנס. לקחו אותה לקפלן, הכניסו אותה לחדר ניתוח וזהו, נגמר בלילה אחד. קריש דם נכנס לה לגוף וחסם לה את המעיים – היה מאוחר מידי, לא יכלו להציל אותה".

מה עובר לך בראש?

"שזה מדהים כמה החיים חזקים מהכול. תראי, זה היה ערב ראש השנה, ישבנו שבעה בקושי שעה וחצי ואז נכנס החג ואני מוצא את עצמי כמה שעות אחרי שאמא נפטרה, יושב, לא מתאבל, לא מצליח לעשות כלום, מחפש שיקרה משהו, שתהיה רעידת אדמה אבל כלום לא קורה, הכל אותו דבר, רק אין אמא. זה היה הזוי, זה לא משהו שאפשר לעכל אותו. אי אפשר לעכל דבר כזה אבל חיים עם דבר כזה. אמא נלחמה בשבילי כל החיים, תמיד דאגה לי והיום נשארתי עם אבא שלי בבית. קשה לו מאוד, הוא לא בחור צעיר, עבר את גיל 70 ואני משתדל להיות איתו כמה שיותר, משתדל שיבואו אליו חברים, שיעסיקו אותו אבל אני יודע משהו אחד: שהאושר הכי גדול שלו יהיה לראות אותי בריא, לזה הוא מצפה ומתפלל. בכל רגע שהוא רואה אותי הוא מברך 'תהיה בריא', זה כמו מלאך ששלח לי הקב"ה, מלאך שישגיח עליי וידאג לי וישמור עליי. אני נלחם הרבה בשבילו, רוצה שיזכה לראות אותי בריא. הוא נותן לי את הכוחות להמשיך, להילחם, להיאבק. אחותי ואבא שלי לא נותנים לי צ'אנס להרים ידיים, למרות שבאופי שלי אני לא אחד שמרים ידיים. זו הרגשה שאני לא יודע איך להסביר אותה. הם לא נותנים לי להיכנע למחלה הזאת. תשמעי, זה הדבר הכי קל בעולם לעצור את החיים. אני מחליט לא ללכת לדיאליזה ונגמר הסיפור, זהו, אני לא צריך לעשות הרבה, לא צריך לקפוץ מבניין או לדפוק כדור בראש. מצד שני, מגיל חמש רק את זה אני מכיר, אין לי שגרת חיים אחרת".

אתה מקנא באחרים?

"לא מקנא באף אחד, לכל אחד יש את החבילה שלו".

אביחי לוי: "אני חי קודם כל בשבילו". שחקן העבר אבישי לוי

איפה תהיה עוד עשר שנים?

"אני חי את היום יום, יודע מה יהיה עוד עשר שנים? אני לא יודע מה יהיה עוד שעה. תביני, זה כל ערב, מגיעה השעה 5-6 ומתחילים הכאבים האיומים, בשרירים, בידיים, ברגליים, בכתפיים, בכל הגוף אבל אני יודע שהקב"ה נותן לי לחיות, אז מן הסתם אני מקווה להיות בריא ולהקים משפחה, להתחתן, להביא לאבא נכד או נכדה. עד לפני חמש שנים הייתה אהבה עם בחורה מדהימה וזוגיות חסרה לי מאוד אבל ברור לי שקשה להיות בת זוג שלי, אף אחת לא רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולךה, לכל הבלגאן הזה ולא משנה כמה תאהב אותי. ככל שהשנים חולפות הגוף לא הולך ונהיה יותר חזק ובריא, הדיאליזות מצד אחד נותנות חיים אבל פוגעות בעצמות, בכבד ובלב. מצד שני, הרופאים מופתעים לטובה. עם כל המצב שלי הם בהלם איך אני בכלל עומד על הרגליים, איך אני חי, איך אני עוסק בכדורגל במכבי שעריים שזה עוד מחלה, יותר גרועה מהמחלה שלי, זו כבר מחלה מהבית"

מה יותר כואב: הגוף או המצב של שעריים?

"המצב של שעריים בלי ספק, זה יותר כואב כי עם עצמי אני יכול להסתדר, אבל עם שעריים זה הרבה יותר קשה כי יש הרבה מאוד כאבים להרבה מאוד אנשים בקבוצה הזאת, יש הרבה אנשים שסובלים כשלא הולך לקבוצה".

בגיל 20 חווה לוי אירוע מוח. בדרך לאילת עם חברים הוא הבין כי לא ישרוד וביקש להתפנות לבית החולים. שם הוברר כי עבר אירוע מוח. הצד הימני שלו השתתק לחלוטין, הוא הורדם והונשם למשך מספר ימים וכשהתעורר עבר לשיקום בבית לוינשטיין. "יד ימין ורגל ימין לא זזו בכלל, היה שיתוק מלא, גם בדיבור. התחלתי את השיקום וכמובן שהרופאים אמרו 'שכח מכדורגל, לא תחזור לשחק, תהיה לך צליעה לכל החיים, ייקח לך שנה עד שתעזוב את כסא הגלגלים'. אחרי 3 חודשים חזרתי לשחק כדורגל, הרופאים היו בהלם ולא האמינו שזה יכול להיות. שיחקתי עד שהגוף כבר לא יכל, עד גיל 32 בערך".

והשנה עברת שני אירועי לב.

"נכון, לילה אחד שהייתי בבית הרגשתי דפיקות מאוד חזקות בלב, לפני שנה בערך כל הסימנים של התקף היו לי: זעה, לחץ מאוד חזק בחזה, דפיקות לב מאוד חזקות, הרגשתי שאני יוצא מדעתי, זה היה משהו מפחיד. עשו לי צינתור שמו לי קוצב לב, הייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים ואז עברתי שיקום נוסף. האירוע השני היה כעבור שלושה-ארבעה חודשים, אירוע יותר קל".

מה לסיום?

"אני חייב לעשות את ההשתלה כמה שיותר מהר כי אני חי על זמן שאול, אם זה דרך הניסוי שמתכוונים לעשות עליי, שטרם נוסה על בני אדם, ניסוי שאורך 18 חודשים והאדם הראשון שינסו עליו זה אני, פה בישראל. זו תהיה פריצת דרך עולמית, אם יצליח עבור כל הצדדים. מצד שני עדיין יש לנו תקווה ואנחנו מחכים לתשובה ממנהל הביטוח שיגיד שהוא מאשר והוא אמור רק להכניס אותנו לחדר ניתוח ולהתחיל בטיפול. ההשתלה במיאמי מתעכבת עכב סיבות בירוקרטיות שקשורות כמובן לכסף. המדינה מעדיפה אותי מת מאשר חי כי אני עולה לה  המון כסף ולצערנו כך היא מתנהלת – המצב שלי לא משתפר מיום ליום, הוא רק דועך והגוף – כבר קשה לו לסחוב את הדיאליזות".

מה יהיה הסוף?

ה"סוף יהיה טוב, אני מאמין באמונה שלמה שהסוף יהיה טוב. אני אבריא בעזרת ה', אקים משפחה ואביא לאבא שלי נכד או נכדה. אני מת להיות אבא, זה ה-חלום".

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

נשות "החינוך בראש": יוצאות למאבק נגד אלימות במשפחה

לאור אירועי האלימות האחרונים נגד נשים יתקיים כנס נשים מיוחד תחת הכותרת "כן לאחדות לא …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.