Home / בית / אדוני, המפקד! >> ראש בראש עם טפסר איציק לוי: האובדן, המכשולים והחלומות

אדוני, המפקד! >> ראש בראש עם טפסר איציק לוי: האובדן, המכשולים והחלומות


250


 

החיים של מפקדה החדש של תחנת כיבוי האש, לא היו פשוטים מעולם – אבל אף אחד לא הכין אותו למכה הנוראה מכל, כאשר איבד לפני שנתיים את בנו עוז, שיצא לטיול של אחרי הצבא בוייטנאם ממנו לא שב. בראיון בכורה, הוא מדבר על האובדן הקשה, הנישואים השניים, המכשולים שעבר בדרך לאייש את כיסא המפקד, אליו נכנס בתחילת השנה וגם על חלומות. ראיון פתוח, ראש בראש עם טפסר איציק לוי

בשישי האחרון צוין יום הכבאי הבינלאומי בתחנת כיבוי האש בגדרה. אישתו של הנציב דדי שמחי אפתה עוגה ללוחמי האש והאווירה הייתה עליזה. אלא שאף אחד לא ידע כי דקות ספורות קודם מחה את הדמעות שזלגו מעיניו, טפסר איציק לוי, מפקד תחנת רחובות החולש על הגזרה מנס ציונה, דרך רחובות, המושבים ועד גדרה, אותו גבר מרשים, איתן ובעל רקורד עצום של 27 שנה במדי הכבאות. "כשהודיעו לי על החגיגה בתחנה אמרתי 'אני בא לשתות קפה'. אספתי את התאומים שלי ונסענו בצהריים לכיוון תחנת גדרה", הוא מספר, "שמענו שיר ברדיו שהזכיר לי את עוז. זלגו לי דמעות על הלחי, הסתכלתי על התאומים וביקשתי מהם שבחיים לא ישכחו אותו".

 

הימים והלילות של לוי (51), כוללים המון עצב, זיכרונות ובכי מאז נשם בנו, עוז, את נשימתו האחרונה, בחודש מאי, בדיוק לפני שנתיים. "עוז נולד בשנת 1994 והוא נהרג בטיול של אחרי הצבא", הוא אומר. "במרץ 2016 עוז השתחרר מהצבא ויצא לטיול במזרח הרחוק עם חברים מהצבא, קמבודיה, וייטנאם והלאה. ביום שבת, 14.5 ביקשו ממני להתקשר למשפחה של חבר של עוז דחוף, משפחת כץ בראשון לציון. התקשרתי ונאמר לי שעוז החליק, קיבל מכה והוא בדרך לבית חולים ב'סאפא' בווייטנאם. מייד התחלתי ליצור קשר עם משרד החוץ, עם הקונסולית בוייטנאם והתברר לי שעוז החליק על הראש, הועבר למרפאה מקומית ומשם באמבולנס לבית החולים הצרפתי ב'אנו' וייטנאם. עוד באותו לילה הייתי בדרכי בטיסה לכיוון וייטנאם, לעוז. עם הגעתי לבית החולים, ביום ראשון, חברתי לחברים שהיו איתו, קיבלתי תמונת מצב וסקירה רפואית מהרופא שטיפל בו. לאחר כשבוע בבית החולים הוחלט על ידי הרופא הישראלי שהגיע ל'אנוי' להטיס אותו בדחיפות לישראל. עוז לא שרד את הטיסה ומת בדרכו לישראל כשהוא בן 21 ושמונה חודשים".

 

מה אתה זוכר ממנו?

"עוז היה ילד גבוה, חייכן, חברותי, ישר, איכותי, חבר אמת. אין מישהו שהיה מבקש ממנו משהו והוא לא היה עוזר לו. הוא היה כל כך גדול עם לב כל כך טוב. עוז תיכנן ללמוד אחרי הצבא אך לא הגיע לממש את זה. הזיכרונות תמיד בליבי, אני חולם עליו כל יום, מדבר אליו, מבחינתי עוז נמצא בהכל: כל שמש, כל רוח, כל גשם, הכל זה הוא. כשנושבת רוח אני רואה אותו מולי, כשאני שומע שיר בטורקית הוא עולה לי".

אתה בוכה?

"המון…המון".

**

איציק לוי נולד להורים שעלו מטורקיה, אבא – צ'לבון, כיום בן 81, שעבד למחייתו כנהג משאית עד לפרישתו לפנסיה ואמא בקי ז"ל, עקרת בית, שנפטרה לפני ארבע שנים ממחלת הסרטן. "אמא סבלה חמש שנים מהמחלה הארורה. אנחנו ארבעה אחים והיא גידלה אותנו כראוי, הייתה אמא מאוד חמה, עם אוזן קשבת, חברת סוד, תומכת, אוהבת, מלמדת".

 

איזו ילדות הייתה לך?

"ילדות די רגילה בהרצלייה. בתיכון הלכתי לפנימייה – מבואות ים במכמורת, במגמת חובלים. לא היינו מהמשפחות האמידות בהיבט הכספי ונרשמתי לפנימייה צבאית. בכתה ט' נבחרתי לתלמיד מצטיין, כך גם בשנים שאחרי, תמיד הייתי מצטיין מחזורי – ובאסיפת ההורים כשההורים היו מגיעים הייתי רואה את הגאווה והנחת לשמוע שאני המצטיין. בתור צ'ופר היינו הולכים לאכול במסעדה, משם עברתי לצבא, לדבורים".

את הצבא התחיל בקורס טיס, לאחר מכן עבר לקורס חובלים וסיים כסגן מפקד דבור בחיל הים. במהלך הפלגה שהיה שותף לה, אי שם בשנת 87' יצאנו לסיור מול חופי לבנון שם זיהו סירת מחבלים. "ניגשנו לזהות אותה ותוך כדי הגישה נפתחה עלינו אש. קצין שהיה בספינה בשם עמית סלע נהרג מפגיעה ישירה של אר.פי.ג'י בזמן שניסה לעזור לי, כשהייתי תותחן ירכתיים. לאחר הצבא התחתנתי ובשנת 1990 נולדה לי בת, לה קראתי עמית, על שמו".

בשנת 2003 החליטו לוי ורעייתו הראשונה לסיים את הקשר, הם התגרשו ולאחר מכן הוא הכיר את אהבתו הגדולה, רונית, עובדת בהנהלה הראשית בבנק הפועלים. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: ארבל בן ה-12 ותאומים בני 9, תבור ותבל.

 

שאלון ראש בראש

 

חלום ילדות שטרם הגשמת?

"הגשמתי אותו בגיל יותר מאוחר – תואר ראשון במדעי החברה והרוח בהתמחות בביטחון והגנת העורף. הלכתי ללמוד בגיל מאוחר, כשהייתי בטוח שאלמד הרבה יותר קודם ואני רוצה לדחוף את הילדים שלי ללמוד ולהעמיק ידע. זה היה חלום ילדות. יש עוד אחד, לזכות בלוטו אבל זה חלום שנשאר גם בגיל מבוגר לא רק בילדות".

מי/מה השפיע עליך עם השנים?

"אבא שלי הוא דמות שמאוד משפיעה עליי, יש בו הרבה טוב לב ואמינות. אבא שלי תמיד משדר שאין דבר כזה שקר, אצל אבא שלי מוסר העבודה היה בראש ובראשונה, עד גיל פנסיה. הוא היה קם בבוקר, משקיע והכל בלי להתלונן, אף פעם. כמובן שיש גם כמה חברי ילדות שהם חלק מהמסלול שלי בחיים, שהם די משפיעים והם איתי כשאני צריך אותם".

למי אתה דופק חשבון?

"לאישתי".

אישיות שאתה מעריץ?

"אנשים שמצליחים להתרומם מכלום ולהגיע להישגים, אנשים שלא גדלו עם כפית זהב ולא מפחדים לקחת יוזמה, עם אחריות בדרך לפסגה. אחד כזה הוא קובי אלבז".

עם מה קשה לך להתמודד?

"עם הניקיונות בבית אני מתקשה, אני עושה הכל בבית ואישתי אחראית על הבישולים".

מה מוציא אותך מהכלים?

"אי אמינות, שמנסים לסובב אותי".

למי היית מחטיף סטירה?

"לאף אחד כי אני לא דוגל באלימות, אלא בהידברות".

למי קשה לך לסלוח?

"אומרים שגודל הציפיה – כגודל האכזבה. קשה לי לסלוח לאנשים שמצפים מהם ומאכזבים, בייחוד בנושא של שקרים קשה לי לעבור לסדר היום".

ממה אתה פוחד?

"מנחשים".

מה אתה לא אוהב לעשות?

"מה שצריך לעשות אני עושה, אני עובד חמישה ימים בשבוע ובדרך כלל שישי זה יום שבו אני מקדיש למשפחה, יום שמתחיל בארוחת בוקר עם האישה, מביאים את הילדים מבית הספר יחד, היא ממשיכה לבישולים ואני עם הניקיונות".

מה אתה אוהב לעשות?

"להיות עם חברים, ליהנות, ערב זוגות או סתם לשתות בירה, מסעדות".

מהו היחס שלך לכסף?

"אני לא עובד לשם שמיים, יש משכנתא על הראש, אבל אני נהנה מהחיים גם כן".

מה נותן לך תחושת ביטחון?

"הצלחה".

מה אנשים לא יודעים עליך והיית מוכן לחשוף?

"שאני ביישן".

מה אתה שונא באזורים עליהם אתה מופקד – רחובות, גדרה, הסביבה?

"אני לא שונא כלום ואני די חדש פה, אבל מה שידעתי לבין המציאות? שמיים וארץ. למשל, רחובות היא עיר מתפתחת בצורה מדהימה, איכות החיים פה באמת ברמה גבוהה והאוכלוסייה כאן מאוד אכפתית, מאוד מתעניינת במה שקורה לה, תדמית העיר חשובה לציבור. בילדותי הייתה לי דודה שגרה בלוין אפשטיין ורחובות הייתה עיר רדומה, לא הייתה בה פעילות, כיום זו עיר תוססת, חיה, אני רואה את הפעילות בלילה – באזורי תעשיה ובמרכזים מסחריים, זו עיר עם פוטנציאל ענק, יש פה מודעות מאוד גבוהה לרמת חיים, ראש עיר שמאוד אכפת לו מהתושבים ורק רוצה לשפר ואת המנכ"ל אני מכיר מהתקופה שהייתי בראשון לציון, דורון מילברג שהוא איש עשייה וביצוע. בואי נגיד שכבר הצעתי לאישתי לבחון אפשרות להשכיר דירה ברחובות, מבחינתי הכל פתוח".

אם היה ביכולתך מה היית משנה?

"את שואלת אותי שאלות של פוליטיקאים תשאלי את אינה המזכירה שלי, מה היא הייתה משנה כי היא במקור מרחובות אבל באופן כללי, במדינה, הייתי משנה את הכבוד שנותנים לדור המבוגר. הייתי במשלחת ברוסיה ברכבת ושם ראיתי מבוגר שעולה וצעיר שקם ונותן לו לשבת. איפה יש את זה בארץ? אני חושב שפה, אם היו נותנים את הכבוד למבוגרים בקטע האנושי, החברתי, המוסרי – היה טוב יותר, כי כל אחד מהם תרם ועזר להקים את המדינה ובזכותם הצלחנו להגיע למה שאנחנו היום. גם בטקס יום השואה ציינתי בדבריי את אלו שבזכותם אנחנו כאן וגם אמרתי שאלו שאנו קוראים להם ניצולי השואה הם בעצם שרידי השואה כי הם שרדו, אנחנו ניצולי השואה מפני שניצלנו בזכותם והצלחנו להגיע למדינה הזאת. לא הכל זה כסף בעולם, מדינת ישראל היא מדינה חזקה, מדינה טכנולוגית אבל צריך לחזק בה את הקשר הבינאישי. זה גם המוטו, מה שמוביל אותי הוא המשפט "הקשר הוא הגשר", כלומר, הקשר הבינאישי הוא גשר שמעביר כל מכשול, אני מאמין בזה וגם מאמין שבמקור כולם מגיעים מאותה עמדה".

אם היית יכול להיפגש עם אדם מהעבר שלך עם מי היית נפגש ומה המשפט שהיית בוחר להגיד לו?

"רק עם עוז. הייתי אומר לו: מתגעגע לימים יפים, לשעות קטנות שנעלמו".

מה המכה הכי גדולה שספגת בחיים?

"האובדן שלו. נכון שהיה גם את האובדן של אמא אבל במקרה שלה זו שרשרת חיים. אני לא מפחד מהמוות, זו דרך חיים, אבל עוז לא הספיק כלום. אנחנו אנשים של כבוד והיה קשה מאוד ללכת להודיע לאבא שלי שהנכד שלו מת. אני זוכר שהתקשרתי אליו במוצאי שבת וסיפרתי לו שאני נוסע לוייטנאם בגלל שעוז קיבל מכה. שבוע אחרי זה התקשרתי אליו ואמרתי לו 'אבא, עוז מת' והוא התחיל לבכות. זה לא נתפס. אני לא איש דתי אבל בדקתי את הנושא אחרי שנפטר, מה הם המנהגים, איך מתאבלים על בן ואמרו לי חודש. שאלתי למה רק חודש ועל אמא שנה? ענו לי שאת הבן אתה לא שוכח אף פעם, בכל האזכרות אני חי את האובדן שלו, כל רגע, כל הזמן".

עברת גם את אסון הכרמל, עוד אירוע בלתי נתפס.

"האירוע התרחש ביום חמישי, היינו בלימודים כולל חבר'ה מתחנת חדרה והתחלנו להבין לפי היציאה שלהם שמתפתח אירוע רציני. הבנו שיש שריפה גדולה באזור בית אורן, עם כוחות כיבוי רבים שהוזנקו אליה מחיפה ומחדרה שהיו ראשונים במקום ולאחר כניסת האוטובוס לדרך המוות הוזעקו כוחות רבים מכל הארץ לסייע. זה היה אסון מחריד, אסון מיותר ולבי עם משפחות ההרוגים. זה היה שטח ענק של חורש שרוף, להבות אש, עוצמת אש שמשתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר ללא אפשרות גישה של לוחמי האש לכיבוי בדרכים סלולות. היה סיוע של מטוסי כיבוי מהארץ מהעולם ובסופו של דבר מה שכיבה את השריפה זה מזג האוויר. יותר מכל, מהאירוע הזה חרוטה בזיכרוני תמונה של אנשים שניסו לברוח מהתופת אבל החום הרב והעשן עצרו את לכתם מלכת, הם ניסו לברוח ופשוט לא הצליחו. לאחר מכן היה קשה מאוד לשמוע את העדויות של הניצולים ואת גבורתם של לוחמי האש שנלחמו במשך שעות ארוכות בכיבוי השריפה. הייתי שם עם צוות מראשון לציון, השתתפתי באירוע וקיבלנו משימה למנוע מהאש להגיע לאחד מהמתקנים האסטרטגיים באזור ולשמחתי הצלחנו במשימה".

מה תעשה עוד עשר שנים?

"עם היאכטה… וברצינות במערך הכבאות, בתפקיד משמעותי ומשפיע שמכשיר וממקצע לוחמי אש חדשים במערך תוך חתירה לאהבת המקצוע. אני יכול לומר לך שאני גאה מאוד לשרת במערך לצד נציב כבאות והצלה דדי שמחי ומפקד מחוז מרכז אייל כספי".

אתה מאמין בעין הרע, קמעות, חמסות?

"לא, לא, בן פורת יוסף, חס וחלילה… אני צוחק, לא מאמין".

מיהם החברים האמיתיים שלך?

"משה כהן מפקד תחנת ראשון היום – זה חבר אמת, אליקו זהבי, עידן חן, צורי סבן".

מה חסר לך בחיים?

"ברוך השם לא חסר כלום, כל מה שצריך אני משיג אבל לא אתנגד לכמה מיליונים".

מה ההישג המשמעותי ביותר שלך?

"לבנות משפחה".

מה הרגע הכי מרגש שהיה לך בחיים?

"שמוניתי לתפקיד של מפקד התחנה ובא לטקס אבא שלי ואמר לי 'אני גאה בך' אחרי שבירכתי אותו. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי חמישים שנה ששמעתי את זה ממנו".

מה לעולם לא תעשה?

"לא אשקר".

פוליטיקה: ימין או שמאל?

"אני לא פוליטיקאי, אבל נוטה לימין".

במבט לאחור אם אתה מסתכל על החיים, אתה מרוצה מההספק שלך?

"אין לי תלונות, אני פחות מאמין אבל אומר שאחרי הבום שקיבלתי אנחנו סך הכל אורחים פה בעולם הזה. אחרי הגירושים שהיו לי מישהו זרק לי 'דפוק את החיים לפיי שהחיים ידפקו אותך' – וצדק".

מה הכישלון הכי גדול שלך?

"אני בטוח שהיו כישלונות אבל את הפספוס הכי גדול הרגשתי ברגעים האחרונים של אמא שלי. היינו בטיול בארצות הברית, בדרך מוושינגטון לקנדה עצרנו באיזה מקום באמצע ואני רואה בוואטסאפ הודעה שבה אחי מבקש שאצור קשר עם הבית, שאמא במצב קשה. התקשרתי ואמרו לי לנסות להקדים את הטיסה. לא הצלחתי בגלל הטיסות הארוכות לעשות את זה ואחרי חמישה ימים הגעתי לישראל, זה היה ביום חמישי, באנו הבייתה ואני נסעתי להרצליה, לאמא שלי ב-1 בלילה. אחותי הייתה שם ופתחה לי את הדלת. הסתכלתי על אמא שלי שהייתה תחת משככים, מורפיום ואמרתי לה 'אמא, מה נשמע?', היא לא ענתה, נישקתי אותה והלכתי הבייתה. למחרת התארגנו והגעתי שוב, אותו הסיפור. ביום שבת לקחתי את רונית אישתי על הבוקר ונסענו לאמא. בעשר בבוקר היא נפטרה. אני מרגיש שהיא חיכתה לי שאבוא כדי להיפרד, אם הייתי יכול להיות שם יותר הייתי עושה זאת. אני יודע לא שהייתי מציל אותה, כי היא כבר סבלה יותר מידי בימים האחרונים שלה אבל מבחינתי הדבר הזה ייחשב בעיניי סוג של כישלון".

מתי הפעם האחרונה שהרגשת ששמו לך רגל?

"אני בטוח ששמו אבל אני לא יודע מתי או איך ולמה. תודה לאל, המשכתי הלאה".

מה מתנגן לך בפלייליסט?

"יוונית. היו תקופות שהייתי שעות יכול לשמוע לשירים".

חמישה דברים שלא תוותר עליהם לעולם?

"משפחה, חברים, יושר, אמינות והנאות בחיים".

מוטו?

"להיות תלוי אחד בשני ולא אחד ליד השני, במיוחד בעבודה שלנו, פה זה לא קבוצת כדורסל".

לסיום, מה יהיה כתוב על המצבה שלך?

"את האמת? חשבתי על זה פעם. נראה לי שיהיה כתוב 'אהב את החיים'. אני מאוד אוהב את החיים, אוהב את הזריחה, אוהב את השקיעה, אוהב את הרעש, אוהב את השקט, אוהב הכל".

 

 

250


250

250

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

להיות עשיר לא מתבטא בכמה יש לך אלא כמה שאתה נותן

בדיוק לפני שנה, שלושים מעלות חום, עיר הבהד"ים. סיימתי להרצות בפני צוערים שהפכו זמן קצר …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.