Home / בית / יש לי סימפטיה | הגיל השלישי – הטור של יוסי רזי

יש לי סימפטיה | הגיל השלישי – הטור של יוסי רזי

יש לי סימפטיה לקשישים

שמתאמצים לגלות את החיים

יש לי סימפטיה לקשישים

שמתעקשים – הם עוד קיימים

יש לי סימפטיה לקשישים

שמתרגשים לצוד את הימים*

יש לי סימפטיה ליעקב שרת. איש נעים הליכות, מלח הארץ ובמקרה – גם בנו של ראש הממשלה השני משה שרת. שמעתי אותו לאחרונה בהרצאה שנשא במתנ"ס נווה יהודה שברחובות. נושא ההרצאה – אביו, משה שרת. ההרצאה עסקה בימים הסוערים של ראשית המדינה, היא הייתה מעניינת ואובייקטיבית. המרצה  לא דיבר על "אבא" אלא על משה שרת, הוא הקסים וריתק את כל הנוכחים. כמו כל ההרצאות שהוא מעביר – הוא עושה זאת  בכדי להתרים כספים לעמותת משה שרת, עמותה שהוא מייסדה והכוח המניע שלה. הוא הגיע להרצאה בגפו, בריכבו הפרטי, וחזר ממנה לעת ליל לבד, לביתו. וכן – הוא בן 91. והוא לא מבטל זמנו לרגע. כל כולו מוקדש לאותה עמותה לזכר אביו. מלבד כמובן הילדים והנכדים והנינים (תשעה) שלו.

יש לי סימפטיה לחמי גוטמן. אף הוא איש נעים הליכות, גם הוא בנו של מישהו ידוע – הצייר והסופר נחום גוטמן; הוא גם נכדו של מישהו מוכר לכולנו ברחובות – ש. בן ציון, סופר עברי. אף לו הקשבתי לאחרונה, מרצה על פעילותו של אביו. היה זה לרגל פתיחתה של תערוכה חדשה של ציורי אביו (מומלצת מאד) במוזיאון הנושא את שמו בתל אביב. ההרצאה הבהירה והאירה, סיפקה לצופים תובנות על דרכו האומנותית של אביו על רקע ימי ראשיתה של העיר הלבנה. גם חמי הוא מלח הארץ, לחם את מלחמותיה, נטה בכלל לנתיבים אחרים – היה פרופסור לכימיה פיזיקלית  באוניברסיטת תל אביב. וכן – הוא בן 82 ובין שאר עיסוקיו כיום הוא מרצה כאמור על אביו ועל נושאים אחרים באומנות – וגם נוטל ידו במכחול, בכישרון לא מבוטל, יש האומרים שהוא משתווה בכך לאביו.

ויש לי סימפטיה לפרופסור יצחק בריק, לשעבר משנה למנכ"ל משרד הרווחה ועוד,  שגם הוא הרצה לאחרונה במועדון. נושא הרצאתו: "הגיל השלישי – בכלל לא רע להיות שם". הוא תיאר למשתתפים את המאפיינים החדשים של תקופת חיים זאת, הדגיש שהזקנה היא ענין של הרגשה, לא רק של הגיל; היות ותוחלת החיים בארץ עלתה רבות (ב-2016: גברים – 80.7, נשים – 84.2) חשוב שבני שני המינים יזדקנו בצורה פעילה, שיקפידו באכילת מזון בריא, בתרגולות של כושר גופני ומנטלי, שיעדיפו להישאר במסגרת קהילתם, שיטפחו וישמרו על קשרים חברתיים, שיגלו אכפתיות לבני שיחם. ונכון – יצחק בריק עצמו הוא בן 81, הוא משמש כיו"ר הועדה הממשלתית להכנת תוכנית אב לקשישי הארץ, כיו"ר האגודה הישראלית לגרונטולוגיה ותפקידים ציבוריים נוספים.

ויש לי סימפטיה לרענן נוטמן, בן 87, מרכז במלוא כוחו פרלמנט רחובותי של חמישים קשישים דעתנים שמחייבים טיפול מיוחד עם תמהיל נכון של גמישות ונחישות.

ויש לי.. לרותי קלי, בת 83 פעילה רבות בארכיון של מכון וייצמן, שוקדת על דברי הגות שכתב נשיאנו המנוח כאשר היה בגיל השלישי.

ויש לי.. לחזי אביבי, בן 84, מנהל ומטפח מזה שנים רבות במרכז העיר, בלב אזור גדוש בבניינים, את חלקת אלוהים הקטנה שלו, ושלנו – חלקת גן קסומה על מגוון שתילים ושיחים ועצים.

ויש לי… לרלף טרופר, בן 88, שמאז פרש לגמלאות כמורה לאנגלית בתיכון – מנהל מדי שבוע שני חוגים לאנגלית, לגמלאיות ולגמלאים, צעירים ממנו בהרבה, וכל שיעור מתחיל בדף עבודה שהוא מכין בשקדנות בבית ומסתיים בשירה נלהבת של כולם מתוך דף נוסף שהביא עימו, ואין מישהי/ו שלא תצא ממנו הביתה ללא חיוך אנגלי אמיתי על פניה.

ויש לי.. ויש לי.. לכל שאר הדמויות החביבות שאינן מסתפקות כלל וכלל בשיגרה גימלאית של עיתונים, טלוויזיה, וואטסטפים, משפחה, בית מרקחת, בנק, בית מרקחת, בנק, כספומט (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לפעולות מצילות חיים אלה), והן בכול בוקר מתאמצות, מתעקשות מתרגשות לעשות משהו נוסף, לצוד את היום מחדש.

וגרם אחרון של סימפטיה אני מקדיש למכר טוב שלי, מתנדב ביחידת "אוזן קשב" בעמותת על"ה ברחובות. ביחידה זאת שבעים חברים (למען הגילוי הנאות – גם אני)  שמתקשרים טלפונית, בכול שבוע, לכאלף קשישות וקשישים שמבקשים לשוחח עם מישהו, לצאת מתוך ד' אמותיהם, להפיג את בדידותם. אותו מכר פרש מעבודתו ונתקל, כמו רבים וטובים, בסוג של כלום, ריק. העבודה מילאה את חייו, העניקה להם משמעות, טענה את סוללותיו. והנה, פתאום היום, פתאום עכשיו, היא נעלמה, נמוגה; היכן ישקיע את אנרגיותיו? האיש, יוצא גולת ארגנטינה הגאה, מצא בלית ברירה את העיסוק הקרוב לליבו: מדי בוקר השכם בחמש (לכך התרגל בעבר), הגיח אל המטבח, עבד וטרח והכין ארוחת בשר מלאה. הניחוחות עלו וגדשו את המטבח ומשם חדרו לכל הבית ואף מחוצה לו; השכנים אולי נהנו, אישתו הרבה פחות, אבל לפחות עברו עליו שעתיים של ענין וטעם בחיים – עד שבע בבוקר. בשעה שמונה, עם תחילת היום כבר לא נותר לו הרבה במה להעסיק עצמו; ואז – יצא  לקניון, לקנות את מנת הבשר ליום הבא.

כך  עברו להם כמה וכמה שבועות וכמה חודשים. הוא הבין שבוואקום בשרי כזה אין טעם להמשיך. אישתו, שלמדה באותה עת בחוג לפילוסופיה ציטטה לו את סארטר: "כול אדם חייב להמציא את דרכו" ושכנעה אותו להתנדב לאותה יחידת "אוזן קשבת". "אתה נוטה לדבר, תמציא עצמך שם", היא נימקה לו. בספרדית.

בתחילה לא קלט ביחידה  מי נגד מי, ולמה לו לשמוע פטפוטים של אנשים זרים ועוד מעבר לקו. אבל לאחר כמה שבועות, לא חודשים, השתלב באווירה, הבין אט אט שמושגים ערטילאיים כמו  אחריות, התחייבות, התנדבות – אינם מליצות של מילון או ויקיפדיה, אלא יש בהן משהו, משהו משמעותי. ואין כמו לשוחח עם מישהו, להיות לו למשען רגעי, ואפילו הקל שבקלים. לאחר עוד כמה שבועות הרגיש ביחידה כמו בבית. הוא שם לב, כך הוא הסביר לי, ש"לא רק השיחות עם המטולפנים, הן שעושות לך את העניין ומעניקות לך את הסיפוק אלא גם השיחות שבינינו המתנדבים – תורמות לכך. קושיות ובעיות דומות שמרחפות בין כולם – מסייעות לכל אחת ואחד מאיתנו לצאת מהחדר רגועים יותר, שלמים יותר עם עצמנו".

ואיך פגשתי לראשונה את המכר-עם-הבשר הזה?

ובכן גם אני הגעתי לאותה יחידה לאחר פרישה מעבודה רבת שנים ומעשים.  באותו "בוקר-ראשון-בלי-עבודה" שבו התיישבתי בסמוך אליו קלטתי שיחה בספרדית בינו לבין אחד ממטולפניו יוצא גולה גאה אחרת, גולת אורוגוואי. השיחה התנהלה בספרדית טהורה, עסקה בסוגיה הנצחית והבלתי פטורה אם היה או לא היה גול נוסף במשחק בין אורוגוואי וארגנטינה בגמר המונדיאל הראשון, במונטווידאו, בשנת 1930. כל אוהד כדורגל בינוני, כמוני, היה מבין את נושא השיחה לגמרי, אפילו אם לא הבין דבר בספרדית בסיסית. ואם לא הייתה באותה שיחה התלהבות נעורים, אנרגיה חיובית, ריחוק וריחוף מעל כל בעיה של זיקנה – איני יודע שיחה מלאת משמעות מה היא. "אתה מבין" סיכם לי איש הבשר, אפשר בגילנו לשחק את החיים כמו נבחרת ספרד של המונדיאל האחרון, להעביר את הכדור לכאן ואחר כך לשם ואחר כך שוב לכאן, טיקי טאקה נצחי, להעביר את היום באיזי. אפילו שאנטי.  ואפשר לפעול במשחק כמו הבלגים והצרפתים – לשלוח עוד ועוד קדימה, לדהור לצידו השני של המגרש, לחפש בכל שניה את הרשת. מתי תחוש שאתה נהנה מהחיים, חווה אותם, מקבל מהם עוד שני גרם של ערך מוסף – כאשר אתה עם הספרדים או עם הצרפתובלגים?

*תודה לויזלטיר-גרוניך

תגובות

תגובות

About מערכת האתר

Check Also

שיאנית העבר בריצה למרחקים ארוכים תרמה שיער לחולות סרטן

  חודש המודעות הבינ"ל לסרטן השד: נילי אברמסקי, תרמה את קצוות שיערה הארוך לטובת עיצוב …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.